הדפסה
לכתבה באתר
נכון, ולנטין הקדוש היה בכלל צורר (או שזה סילבסטר?) ומה אנחנו בכלל מציינים חגים של גויים. מצד שני, כל אירוע מיוחד הוא סיבה טובה להזכיר לנו מה עלינו לעשות באירועים לא מיוחדים.
תכירו את ארתור פריי, ארט בקיצור, ששינה לכולנו את החיים:
ארט היה נוהג לסמן את השירים בספר המקהלה שלו בפתקיות נייר. ערב אחד בשנת 1973, כשפתח את הספר ושוב כל הפתקים נפלו, הוא קלט שמצא שימוש טוב לדבק המיוחד שהקולגה שלו, ספנסר סילבר, המציא: חזק מספיק כדי להחזיק, חלש מספיק כדי לרדת בקלות. יחד הם המציאו את פתקי ה-Post-it הצהובים המפורסמים, ושינו את חיינו.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל יש לי הרגשה שלא מעט נשים, ואולי גם כמה גברים, הדביקו בשלב מאוהב כלשהו בחייהם פתקים על קירות ביתם. למעשה, כבר בוולנטיין שלפני שנתיים דיברנו על זה. בעזרת אוצר מלים לא גדול וכמה חבילות פתקים דביקים אפשר לרגש את האהוב/ה שלכם עד מאוד. אם אתם גבוהים - השמיים הם הגבול. או התקרה.
בימים רגילים פתקי תזכורת עוזרים לנו להתארגן על עצמנו ולא לשכוח דברים, ובימים רומנטיים (ועוד יותר רומנטי בימים רגילים) להזכיר למישהו שאנחנו חושבים עליו. אז יאללה, כמה מילים ולהדביק.
ככה זה נראה אצל הסופר-רומנטים והאולטרה-משקיענים:
וככה זה נראה בפרסומת קצת פחות רומנטית (אך יותר מצחיקה) של פוסט-איט:
חיבבתי את ההומור במרבית הפרסומות שלהם שמצאתי, כמו זו למשל - ישר לעניין:
וגם סרטונים מקסימים בכיכוב הפתקים:
והברכה שלהם לנישואים המלכותיים של וויל וקיית ("מי ייתן שתישארו צמודים" בתרגום חופשי):
הפורמט הצהוב הזה מלווה אותנו כל כך הרבה שנים, שיצאו לו מאז מאות ואריאציות, חלקן של החברה עצמה. למשל, גרסת האוריגמי - פתקים כולל הוראות:
או ההברקה הזו של פתקים שאפשר להדביק ישירות על מפסק החשמל, כך שאין כל סיכוי שלא תבחינו בהם:
וכמובן ואריאציות מעולות של חברות אחרות:
חבילות הסושי היפניות האלו מככבות במשרד שלי (מגלה בשקט שהן לא דביקות!), ועוד כמה חבילות פתקים של החברה היפנית NICO:
הרבה עיצובים משחקים עם העובדה שהחבילה הולכת ואוזלת. ממש כמו הפרסומת הזו לחברה למוצרים נגד התקרחות:
או שבמקום לתלוש שערות, תוכלו להעמיק מתחת לפני הים או לרדת מהר הפתקים הטופוגרפיים הזה:
וסתם חבילות של פתקי תזכורות משעשעים כמו זה
(תרגום מלמעלה למטה ובכיוון הקריאה :Oh My God, For Your Information, In My Humble Opinion, Too Much Informaion, Laughing Out Loud, Talk to You Later)
ואחרונה חביבה - סדרת הפתקים "One Day at a Time", שמפרקת את היום ל-24 שעות, 1,440 דקות וכן, 86 אלף ו-400 שניות. יש אנשים שזה יגרום להם להתייאש, ויש שיעזור להם להתמקד. עיצוב שווה של חברת ראסל אנד הייזל, לחובבי נייר מומלץ לבקר שם.
ואחרי שצחקנו - לחלק האמנותי:
לא מעט אמנות נעשתה בעזרת הפתקים האלו, בין אם בשימוש בפורמט הפופולרי והמוכר (3X3 אינץ', מתברר), ובין אם תוך ניצול הדביקות של הפתקים. את הפרויקט של מליסה בברזיל הראיתי לכם לפני שנתיים. תראו איזו הפקת סטופ מושן מטורפת עשו הברזילאים מפתקים צבעוניים:
יש פה יותר מ-350 אלף פתקים, אם תהיתם. אני לא חושבת שתספיקו להרים את זה עד מחר.
כאן תמצאו כמה יצירות אמנות של אנשים משועממים עם עודף ציוד משרדי:
בשנת 2006 החלה לרוץ תערוכה של אמנים שמציגים על פתקי פוסט-איט. כך נראתה הכרזה בשנת 2010:
ובשנת 2012:
גם אמנים ישראלים הציגו בסדנה, והנה שני סרטים שעשו ישראלים עם הפתקים הצהובים (הקלות של ההדבקה וההסרה עוזרת לעשות מהם סרטוני סטופ-מושן כנראה):
הסטודיו המעולה "מעולם לא נישקתי כלב" (אני דווקא כן) יצר עבור השקת בושם של הבשם הניו יורקי כריסטופר ברוסיוס יצירה בפתקים לבנים. הבושם נקרא "חורף 72" ואני ממליצה על ביקור באתר שלו, שמחזיק כרגע בשיא הפלצנות שאי פעם נתקלתי בו. או גאונות.
האנימטור אמיר פורת יצר סרט קצר וקורע בסדנת אנימציה בבצלאל לפני כמה שנים:
ולסיום נחזור לרומנטיקה:
מילה או שתיים על פתק יכולות לעשות לנו את החיים קלים, אבל תמצות הסיבות לאהבה יכולה להיות משימה לא פשוטה בכלל. ליום הנישואין העשירי שלנו קניתי אצל נעמה אורבך (שמגדירה מחדש את המושג "תיכף אשוב") את חבילת המתנה המענגת הזו, ולקח לי כמה ימים למלא אותה. לפני כמה ימים מצאתי אותה וקראתיה מחדש. התרגשתי לאללה גם מהתוכן, וגם לגלות שהכל עדיין רלוונטי, שנתיים אחרי שכתבתי את זה.
מאחלת לכם שתהיה לכם אהבה בחיים, שתתנו הרבה ותקבלו הרבה יום יום, לא רק בימים "מיוחדים". כתבו לעצמכם פוסט על זה.