השם זה גלסקי. אין צורך בשם פרטי, שם משפחה. פשוט גלסקי. ככה קוראים לו כולם. מאין בא ולאן הולך – תלוי ברוח. בחשק. במי שואל. נודד לבדו בין קהילות אקולוגיות ברחבי הארץ, מושיט יד, שם ראש, ממשיך הלאה. בלי בית קבוע. בלי פלאפון. אבל עם חופש. והרבה.

 

>> לעוד כתבות בערוץ אנשים, לחצו כאן

 

"הכסף לא מטריד אותי. אני לא חי את חיי על פי 'צריך לעשות כסף', 'צריך להביא פרנסה'", הוא אומר. "המנוע הכלכלי מניע כמעט את כל בני האדם והוא אחת הסיבות הקריטיות לכך שמרבית האנשים תקועים בלופ חסר מוצא: הם צריכים לשלם על דירה, בשביל זה הם צריכים עבודה, בשביל להגיע לעבודה הם צריכים אוטו, בשביל לשלם על האוטו הם צריכים עבודה שניה. זה ממש טיפשי.

 

"אנשים חושבים שברגע שיש להם אוטו יש להם חופש - חופשיים לנסוע מתי שהם רוצים לדרום ולצפון – זה בדיוק ההיפך, זה כלא. האוטו משעבד אותם לעבודה שהם בדרך כלל לא אוהבים. מי שמח לעבוד 12 שעות ביום? אף אחד. והדירה היא שיעבוד אפילו יותר גודל.

 

"ככל שאתה גר יותר במרכז אתה צריך לשלם מחיר גבוה יותר. אני לא אומר שצריך לקפוץ מהסולם החברתי ישר להיות הומלס. יש כל מיני דרכים באמצע - כמו לעבור לגור בקומונה. הבעיה היא שכרגע, בחברה הישראלית, אין מוכנות לחיי קהילה. לחיי שיתוף".

 

אתה באמת מאמין שאפשר לשרוד במדינה הזאת בלי ארנק?

"אני עוד לא לגמרי שם, אבל אני הרבה יותר קרוב. אני אישית עדיין משתמש בכסף, בעיקר בשביל לקנות כלי עבודה או קרשים. אני לא קונה לעצמי דברים. לא ביגוד, לא נעליים ולא אביזרים מיותרים. לפעמים אני אולי משלם לאוטובוס. לרוב נוסע באופניים. אלה הדברים שאני מוציא עליהם, וזה מסתכם במאות בודדות – 200 אולי 400 שקל בחודש. לפעמים אפילו 100 שקל בחודש.

 

"אוכל יש בשפע בקהילות שאני מתנדב בהן. בגדים יש מלא בכל קהילה. אני אף פעם לא גובה תשלום מהאנשים שאני עוזר להם. הכל בהתנדבות. כי ככה, כשאתה חי בקהילה, בשיתופיות, הכסף זה לא אישיו. העיקר זה האנשים".

 

"בעתיד רק יהיו יותר הומלסים"

 

ימים ספורים לפני הסערה שהשליגה את ירושלים, התייצב ההאנדי-מן המזוקן במתחם האוהלים בארלוזורוב בתל אביב עם תוכנית פעולה אופרטיבית: הקמת כיפה גיאודזית למען חסרי הדיור.

 

"ההקמה של הכיפה הגיאודזית במאהל ארלוזורוב מאוד נגעה לליבי", הוא מגלה, "זה בעצם היה ניסיון שהגיע מתוך הצורך שלי להתנסות בהקמת כיפה מג'אנק אורבאני. בנינו את זה מקרשים ומחביות פלסטיק שמצאנו ברחוב. בזמן שהייתי שם נחשפתי למצוקה הקשה של האנשים. אמרתי שאני מאוד רוצה לעזור. בכל זאת, יש לי ידע, זמן ויכולת. אז אחד הדברים שעשיתי היה לבנות רוקט-סטוב (תנור מבוסס צינור ברזל שפולט חום רב – ט"ז), שהורכב רק מהג'אנק שמצאנו שם.

 

"יום אחרי זה נפגשתי עם בחור מ'אוהל הפתרון' (שעוסק במציאת פתרון דיור לדרי המאהל – ט"ז) ונוכח האיום של עיריית תל אביב לפרק את האוהלים חשבנו על פתרון: מחסה עשוי קשתות מכוסה יריעת בד, כמו האנגר קטן ופשוט להרכבה. אז כרגע יש אב טיפוס שאני עובד עליו בשבועיים האחרונים. בניגוד לכיפה הגיאודזית יש פה הרבה פחות ברזל ולא נדרשת מקצועיות כדי להקים אותו.

 

"המבנה בשלבי פיתוח אחרונים ובתור התחלה אני רוצה להביא חמש יחידות כאלה למאהל ארלוזרוב. אני זקוק לעזרה כספית במימון המחסות האלה, שעולים בערך 600 ש"ח ליחידה. אני מאמין שזה יכול להיות פתרון זמני טוב למצוקת הדיור בארלוזורוב, ובעוד מקומות רבים".

 

גלסקי אינו אופטימי, בלשון המעטה, נוכח התהליכים שעוברים על העולם המערבי, ובפרט על ארץ זבת החלב והחוטם. "איך שאני רואה את הדברים, בעתיד רק יהיו יותר הומלסים", הוא מנבא, "הכלכלה שלנו עומדת להתרסק בצורה כזו או אחרת. לא נוכל להמשיך לשאוב משאבים מכדור הארץ ולהתרבות מבחינת אוכלוסיה מבלי שכל העסק הזה יגיע לקץ. מצד שני, מעודד לראות את ההתעוררות של התודעה האקולוגית בעולם".

 

ההתעוררות המעודדת הזו, לדברי גלסקי, היא פשוטו כמשמעו גלגל הצלה. "סוף סוף יש מוכנות של האנושות להבין שהמערכות החולות בהן אנחנו תקועים הן לא גזירה משמיים, יש להן אלטרנטיבות", הוא ממשיך. "המערכת שאנחנו חיים בה היא כמו טיטאניק עצומה ששטה לה בשאננות, בזמן שהקפטנים למעלה לא רואים שאנחנו מתקדמים לעבר קרחון.

 

"אנחנו, הנוסעים, אמנם לא יכולים להסיט את הספינה ממסלולה אבל כן יכולים לבנות לעצמנו סירות הצלה קטנות – אלו הן הקהילות האקולוגיות. קהילות שיכולות לקיים את עצמן מבחינה תזונתית, לבנות את הבתים בעצמן, ליצור קשרי מסחר פנימיים שיקיימו אותן – זה מה שאפשר לעשות.

 

"לצעוק לממשלה ססמאות בסגנון המחאה החברתית כמו 'די עם השחיתות', 'מספיק עם החרטא' – הוכח כלא יעיל. בעיניי הדרך היחידה בה אפשר לשנות משהו היא על ידי יצירת מערכת חדשה, שתוביל לביטולן של המערכות הקיימות".

 

קהילה ניידת

 

נדודי גלסקי החלו אחרי שירותו הצבאי, בטיול ארוך לארצות הברית. התגלגל אל חווה של אמן חופשי מניו-מקסיקו שבנה את ביתו מאדמה. בשהייה ארוכת החודשים שם למד גלסקי לבנות באדמה, חונך על ברכי הפרמקאלצ'ר והפנים את מוחשיות האסון האקולוגי שמעבר לפינה.

 

אחר כך חזר ארצה ובחיפושיו אחר פרמקאלצ'ר כחול לבן, הגיע אל חוות אדמאמא שבדרום. גלסקי נשאר שם, הפך להאנדי-מן הרשמי של המקום, ושיכלל עוד את כישוריו האלכימאיים: הפיכת זבל לתועלת.

 

כשהשתעמם, חתך לסין, המשיך להודו, בה על אחת הפסגות הגבוהות בקירגנגה הקים שירותי קומפוסט והוסיף גם כיפה גיאודזית לקינוח. חזר ארצה, השתקע בקיבוץ בו נולד, בנה עגלת אופניים נגררת וניסה להקים מרכז הדגמה לבניית כיפות גיאודזיות – שלא צלח.

 

תוך זמן קצר בתל אביב הייאוש נראה יותר נוח – אז גלסקי החליט לנסות מזלו בעיר הגדולה. פתח סדנה לבניית נגררות אופניים וניסה למכור אותן, אבל השוק התל אביבי לא הרים גבה. תקוע עם עגלה נגררת ואי מימוש מקצועי החליט גלסקי לפתוח עסק שיפוצים, תחת השם הפסטוראלי "האנדי-מן על אופניים".

 

"הייתי מגיע מלקוח ללקוח על אופניים, חוסך את הוצאות הרכב המטורפות ואת חיפוש החנייה – ככה שזה היה מאוד משתלם כלכלית", הוא משחזר, "אבל אז, יום אחד, התחלתי להשתעל. תפס אותי שיעול כרוני. במשך חודש שלם השתעלתי, הבנתי שאני עושה משהו לא כראוי. כמו כל בעיית גרון - זה לא סתם חולי - זו בעיית תקשורת עם העולם. הבנתי שאיפשהו בפנים אני מזייף.

 

"הכנתי רשימה של כל הדברים שאני אוהב לעשות – לשתות תה, לשמוע מוזיקה, לבנות נגררות אופניים, לטייל בין קהילות אקולוגיות ולפגוש חברים - ואיחדתי את כולם ביחד. התוצאה הייתה מסע שקראתי לו "מסיבת תה על אופניים" – שעל שמו, אגב, נקרא פרופיל הפייסבוק שלי.

 

"לקחתי את נגררת האופניים הכי טובה שלי, עשיתי ממנה מן דוכן זז ומתקפל. קשרתי אותה לאופניים ויצאתי למסע של חודש מתל אביב דרך עמק יזרעאל ועד עמק בית שאן – הכל באופניים ועגלה. הייתי עוצר בכל נקודה שהרגשתי שיש בה עניין אקולוגי: פרדס חנה, בית ינאי, נהלל, כפר יהושע, ציפורי, כל מיני מקומות. מה שהתחשק לי".

 

ואז התחשק לגלסקי להשאר בקומונה בנהלל, שמנתה פלוס מינוס עשרה חברים, תלוי בעונה. גידלו את האוכל שלהם בעצמם, היו קרובים אצל האדמה, ובעיקר זה אצל זה. לגלסקי, מאידך, זה לא הספיק.

  

"זה היה אוטופי אבל לא אוטופי מספיק בשבילי", הוא מצהיר, "אני ציפיתי לחיי קהילה שיתופיים יותר. כלכלה משותפת. אנשים ששמים את הכסף המשותף שלהם ביחד באותה הקופה. שוויון זכויות מלא. וכמה שהמקום היה מאפשר וליברלי עדיין הרגשתי שאפשר לעשות משהו מדויק יותר. לכן עזבתי. הסתובבתי תקופה, ואז חזרתי לאדמאמא.

 

"אחרי כמה חודשים, כדי שלא יהיה משעמם, יצאתי למסע חדש על אופניים - הפעם עם קבוצה של אנשים. מסע בו אנחנו עוזרים, תורמים ומתנדבים בין הקהילות האקולוגיות בארץ. קראנו לזה 'קהילה על אופניים'".

 

כך קמה 'קהילה על אופניים': חבורת אנשים שמחליטים לקיים חיי שכנות בתנועה, דגש על שותפות ודיווש אינטנסיבי בשבילי ארצנו.

 

"אחת הבעיות הגדולות שאני רואה בקבוצה שלנו – התנועה הסביבתית - שאין לנו כל כך איפה לגור", מעיד גלסקי, "אין אפשרות לקנות אדמה, אין אפשרות לבנות ללא אישור, כך שכרגע אין לנו אופציות מחייה. מבחינתי הפתרון הוא לוותר על עניין המגורים – לנסות לחיות בקהילה נודדת – כי בסופו של דבר מה שהכי חשוב זאת הקהילה. הקהילתיות היא פתרון לבעיה האנושית".

 

לפני כחודשיים גלסקי לקח פסק זמן מחבריו לקהילה הניידת - היה לו צורך לחזור לפעול לבד, בקצב שלו, לדלג מהר יותר.

 

מצד אחד אתה מדבר על חיי קהילה אבל מצד שני חזרת לנוע לבד – זה לא סותר?

"אני מדייק את עצמי כל הזמן. הרצונות שלי משתנים. אני בקשר טוב עם החברים וכנראה עוד אחזור, אבל בינתיים, אני רוצה לעשות משהו אחר, למשל, לעזור לפתור את מצוקת חסרי הדיור במאהל ארלוזורוב.

 

"לשמחתי, בגלל שאני לא חי במרדף אחרי הכסף, יש לי הרבה זמן לעשות מה שאני מאמין ומה שאני אוהב. קוראים לזה ייעוד. זה אולי נשמע פשוט, אבל זה נורא מסובך לרוב האנשים שמתחבטים ואומרים 'אבל איפה אני אמצא פרנסה'. הקריאה הגדולה שלי לאנשים היא שאתם לא צריכים פרנסה. על ידי זה שנוותר על צרכנות אובססיבית נוכל להיות הרבה יותר חופשיים והרבה יותר מדויקים לייעוד שלנו - לתפקיד שלנו בעולם.

 

"הדרך להיות מחובר לעצמך היא קודם כל להתפטר מהעבודה שאתה לא אוהב. אחר כך צריך לנשום עמוק ולבחון. שיטת האלימנציה עובדת פה הכי טוב. גם היום אני ממשיך לזוז, למרות שאני פחות או יותר כבר יודע מה אני. יש לי המון ודאות לגבי הדרך שלי. נשאר רק סימן שאלה אחד: מה אני עושה מחר".

___________________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים: