הדפסה
לכתבה באתר
תנו לי רגע, עוד לפני שאנחנו מתחילים, להגיד לכם שאתם לא בסדר. אבל ממש. ואחרי שהתחלנו ברגל ימין, אני גם מוכן להסביר לכם שאתם לא בסדר כי אוטומטית אתם בטוחים שאני פחות טוב. ואנחנו בכלל לא מכירים. ובכל זאת, הרשיתם לעצמכם להסיק עלי את המסקנה הזו בעצמכם. וזה לא רק אתם. זה כולם. וזה לא רק אני, זה גם כל שאר הגברים. האבות. אנחנו פחות טובים. או לפחות לא טובים בהשוואה. ואין לכם מה להתגונן. אנחנו כבר אחרי השלב הזה, כי מספיק שגם אתם חושבים ש"אין כמו אמא", כדי להסיק שככל הנראה אבא הוא קצת פחות טוב. בהשוואה לאותה אמא, כאמור. אז תודה, באמת. ולא, אני לא צריך עזרה עם הילד.
"אתה אבא מדהים!"
אי אפשר להתחמק מזה. אנחנו כחברה, גברים ונשים, תופסים את האב כהורה נחות - סוג ב'. זו האמת. תתמודדו. "הילד הבכור שלי היה בן חודשיים, כשהמעסיק הקודם שלי הודיע לי שסוגרים את המחלקה ושולחים אותנו הביתה", מוכיח אתכם עומר להט. "באותו זמן בדיוק, אשתי הייתה לקראת התחלת עבודה חדשה וכך יצא שהחלטנו שנתחלף, סוג של: היא תצא לעבוד ואני אחתום אבטלה ואהיה עם התינוק בבית, כמה זמן שיתאפשר. לאורך כל תקופת 'חופשת הלידה' הלא רשמית הזו, קיבלתי לא מעט שבחים, אך גם לא מעט הרמת גבות. הרי זה מוזר שאבא, גבר, מפרנס, יגדל את בנו הכל כך קטן למשך כל כך הרבה זמן. אבל זכורה לי אמירה אחת במיוחד, לא זוכר מי אמרה או אמר לי את זה, אבל זה הלך בערך ככה: "זה מדהים איך אתה מטפל בו ככה. אתה אבא מדהים, אתה ממש כמו אמא שלו".
ברור. כי לא יתכן שאבא יהיה הורה טובה. לשם כך הוא צריך להיות אמא. "מדי יום אני נתקל בתקרת הזכוכית של האבהות", מספר גיל קדרון, שמתחיל להבין איך הרגישה רוזה פארקס. "כי לא משנה כמה אני מכיר את הבת שלי מלפני ומלפנים, ער לרגישויות ולחוזקות שלה, בכל רגע נתון תהיה ברדיוס 30 מטר אישה שבטוחה שהיא מבינה ומכירה אותה טוב ממני וכמובן, שתשמח להסביר לי למה אני עושה שטויות".
וזה לא שאתה לא מנסה. "עכשיו ברצינות", מנסה גם יובל אדם להכניס קצת הגיון. "אתה אבא. הכנת בקבוקים בארבע בוקר ושרת שירים לקטנים כשכאבו השיניים, אבל זה לא עוזר. הגננת מדברת רק אל האמא כשיש משהו שקשור לילדים. נשים זרות מסתכלות עלי מוזר כשאני בחנות בגדי ילדים. אמהות מתגודדות יחד ולא מזמינות אותי להצטרף כשאני עם הילדים בפארק". מישהו אמר מחלה מדבקת?
והלוואי וזה היה נגמר בזה. זה קורה בכל מקום:
למשל, במשפחה:
"אנחנו גרים ביחידת דיור אצל ההורים של אשתי ומאז שנויה נולדה ועד היום", מספר אליסף יעקב. "בכל פעם שאני רוצה להאכיל אותה (היא בת 11 חודשים) חמותי אומרת לי: 'אתה יודע איך?'. אני משתגע. מה יש לדעת איך? כל פעם שהיא שואלת אותי: 'אתה יודע איך?', אני מתאפק לא לענות לה: 'האמת היא שאני עדיין מתלבט. אני יודע שמצד אחד האוכל אמור להיכנס ומצד שני אמור לצאת, אבל אני כל הזמן מתבלבל ביניהם'".
או בפרסומות:
וכן, אנחנו מודים לאסם על הדוגמא הסקסיסטית יוצאת הדופן הזו, בדיוק בזמן עבור הפוסט הזה. הפרסומת הנהדרת הזו לאבקת מרק מוכיחה חד משמעית ש"אמא מכירה את הילדים שלה יותר טוב מכולם. יותר טוב מאבא, מכל העולם", אבל ככל הנראה לא מתמודדת עם זה כל כך טוב ובמקום לעמוד (בינינו, בדיוק 15 דקות) ולהכין מרק כמו שצריך, מעדיפה להרעיל אותם עם עוד טיפה מונוסודיום גלוטומט. לבריאות, אמאל'ה.
או למשל בג'ימבורי:
"אתה רואה כאן עוד אמהות שנותנות לילדים שלהם להסתובב בלי גרביים?" חוקרת אמא ל-3 את ינון רטיג.או ברפואה הציבורית:
או באקדמיה:
"כך למשל, בשיעור אחד בו למדנו כיצד נשים / ילדות מחונכות להיות רעיות ועקרות בית מילדות, ניסיתי והצגתי תזה הפוכה - תזה שבה ילדים בנים מגודלים לתוך הבניה שאין להם את הזכות להיות אבא", מנסה טל חן להציע תפיסה שונה. "יש הרבה דברים טובים שאני יכול להגיד על האקדמיה, אבל לא תמיד סובלנות היא אחת מהן. הטענות שלי פשוט לא הסתדרו עם חומר הלימוד בקורס. אבל גרוע מכך, הן פשוט לא הסתדרו עם תפיסת העולם של חלק מהסטודנטיות, חברותי לספסל הלימודים. כמה מהן העלו את הטענות נגדי בדרכי נועם. אני פשוט לא מבין יותר טוב כי אני חי ב'בועה הגברית' שלי ואני בעצם תינוק שנשבה. בתוך תוכי גלגלתי את האירוניה - הרי זה בדיוק מה שטענתי... חלק מהן היו אגרסיביות יותר. איך אני בכלל מעז לטעון שאבות הם לא הורים מעורבים יותר בגלל חינוך של נשים. טענו לפני שהמודל שהבנים שואבים הוא בכלל מהאבא שלהם, שהוא לא אבא מעורב וזהו הגלגל שמשמר את עצמו. לנשים - כך טענו לפני בנות הרוב המוחלט בחוג לתרבות הילד באוניברסיטה - אין בכלל השפעה על תרבות הילדים והאופן בו הם גדלים".
והכי גרוע, גם ברשות המחוקקת: