הדפסה
לכתבה באתר
בישראל חמישה בתי ספר לאדריכלות:
שניים בחיפה, אחד בירושלים, אחד באריאל ואחד בתל אביב. בניגוד לפיזור הגאוגרפי היחסי של האקדמיות, מרבית משרדי האדריכלים הגדולים ממוקמים במרכז הארץ, ובעיקר בין האיילון לירקון. נהלי ההתמחות החדשים שהונחתו על האדריכלים הצעירים לפני כמה שנים, ושמחייבים אותם בהתמחות בת שלוש שנים, החריפו את הפער בין עוצמתם של המשרדים התל אביביים לבין כוחם של עמיתיהם בפריפריה – שממילא קטנים יותר וממוקדים בפחות תחומים. כתוצאה, אדריכלים צעירים מחיפה ומירושלים נוטים לעקור לעיר הגדולה.
את המצוקה התעסוקתית והחברתית של הצעירים היצירתיים (לא רק אדריכלים, אלא גם מעצבים, אמנים והיי-טקיסטים) זיהו אנשי עמותת "רוח חדשה", שפועלים בירושלים מאז 2003. "חיפשנו פתרונות שיעצרו את עזיבת הצעירים מהעיר", אומרת אלישבע מזי"א, מנכ"לית העמותה. היא ואנשיה זיהו שתי אוכלוסיות שיכולות לשמש "סוכני שינוי" בבירה: פעילים חברתיים וצעירים יצירתיים. לאחר שהובילו התמחויות רלבנטיות לשתי האוכלוסיות הללו, בשיתוף עיריית ירושלים, בתחומים כגון עיצוב גרפי, אמנות, קולינריה וממשל, הם פונים לזירה הבאה – אדריכלים.
היוזמה מתקיימת בשיתוף הגלריה הירושלמית לאדריכלות YH4, ובמסגרתה "יוצמדו" 14 אדריכלים צעירים (שנבחרו מתוך 70 מועמדים) ל-14 אדריכלים ירושלמים ותיקים, בהם מיכל דלה פרגולה, קרלוס פרוס, ירון קופרשטוק, קולקר-קולקר-אפשטיין, אברהמסון ווינוגרד, ג'ף ודבי רמז וגם עופר מנור, אדריכל העיר.
האדריכל מתי רוזנשיין, שגם הוא יחנוך מתמחה ושסייע בהגשמת היוזמה, מסביר כי היא אינה באה להחליף את ההתמחות הממוסדת אלא להשיג מטרות אחרות. "ביום-יום אין שום שיח בין הצעירים לוותיקים, וגם לא בין הוותיקים לבין עצמם", טוען רוזנשיין. הוא רואה כאן תחילתה של דרך, ש"תאפשר לדבר על נושאים חשובים שעל סדר היום, כמו דיור בר השגה, קיימות ושימור, ולהציף בעיות של אדריכלים עם רשויות, ובכלל במקצוע".
גם תעסוקה וגם קהילה
הצעירים שיתלוו לוותיקים במשימות השוטפות יועסקו בשכר ויקחו חלק בכל הפעילות התכנונית, שלרוב הם לא זוכים להשתתף בה במשרד המאמן: ביקורים בעירייה ובוועדות התכנון, סיורים בשטח ובאתרי בנייה, ולא רק עבודות שרטוט מונוטוניות. זאת, לדברי רוזנשיין, כדי לצמצם את פערי הידע בין הבוגרים הטריים לבין האדריכלים המנוסים, תוך מחויבות הדדית בין הדור הוותיק לצעיר. מזי"א סבורה שתעסוקה היא רק פן אחד של הבעיה, משום שלא רק מקומות עבודה ישאירו את הצעירים בירושלים: "אנחנו מנסים לבסס קהילה מקצועית בעבור האמנים, המעצבים, ובמקרה הזה – האדריכלים".
לכן, מלבד האינטראקציה עם האדריכלים הוותיקים ייערכו מפגשים קבוצתיים בגלריה. "הפעילות הנוספת מייצרת Vibe בעיר, הצעירים מרגישים חלק מסצינה", מספרת מזי"א על סמך ניסיון העבר. האדריכלית מיכל מאיר, בעלת הגלריה, מאמינה שההתמחות האלטרנטיבית, ליווי הוותיקים והמפגשים המשותפים יפתחו את הצעירים לתחומים שהם לא אמונים עליהם במשרדים. "לרוב מוטלות על הצעירים משימות מוגדרות, שגורמות לתסכול ולתחושת ניצול", אומרת מאיר. "הדרך היחידה של צעירים היום להשפיע ולעבוד במגזר הציבורי היא באמצעות המקפצה של המשרדים הגדולים, אבל אז המקצוע לא מתגמל, ורבים עוזבים, ואז אנשים פחות מוכשרים תופסים את מקומותיהם. כעת תהיה להם אפשרות להתנסות בפרקטיקות שיעזרו להם לצאת לעצמאות".
מערכת היחסים החדשה שנרקמת כעת בירושלים בין הצעירים לוותיקים, כשברקע מהדהד הוויכוח ואולי אף האיבה המתמדת בין הוותיקים לצעירים במקצוע (שכבר הובילה לשביתה בבתי הספר לאדריכלות), היא בשורה חיובית. דווקא מבירת ישראל, כשהאגו התל אביבי מונח בצד, מתגבש שיתוף פעולה חדש, שאולי יסייע לשיפור מעמד המקצוע השחוק ולאדריכלות הציבורית והפרטית המידרדרת.
