הדפסה
לכתבה באתר
יש בטח כמה ישראלים שמבינים מדוע האמריקאים מתעקשים לקרוא לספורט הזה Football. אישית, מעולם לא שמעתי הסבר משכנע להתעקשות הזו, אבל נניח לשם ונתרכז בעיקר: Football הוא אחד המשחקים המסובכים והמתוחכמים ביותר שידע הספורט אי-פעם. והוא גם אחד האירועים התקשורתיים החשובים בעולם, ללא ספק אחד האירועים החשובים ביותר בארצות הברית מדי שנה. המפרסמים, כידוע, מבינים את זה: פרסומת בת 30 שניות במחצית תעלה למפרסם כ-4 מיליון דולר (אפשר לראות את כל הפרסומות המוצלחות שהוקרנו במהלך הסופרבולים, ולדרג אותן פה). הנה מדגם קטן של כמה מהזכורות:
כולנו זוכרים את הפרסומת עם בר רפאלי, שנישקה חנון טורבו:
ויש כמובן עוד כמה ראויות
ואכן התקציבים להפקת הפרסומות לא נמוכים מהתקציבים של פרסומם
הנה סטטיסטיקה קטנה על העלייה במחירים של הפרסום בסופרבול
אז כבר הבנו שהמשחק הוא רק חלק פצפון מהפסטיבל ומהחוויה הכלל-ארצית. השנה הפסטיבל נחת בלב ניו יורק, היישר אל Times Square והשדרה הניצבת לו שהפכה - באופן זמני - ל-Super Bowl Boulevard. קטע מרחוב ברודוויי הפך למדרחוב עם שלל מיצבים אינטראקטיביים, דוכני אוכל, עמדות צילום, וכמובן פרסום אינסופי. כמעט כל נציגות שמפרסמת במהלך השנה את הספורט נמצאת פיזית ברחוב, מנסה לפתות את הולכי הרגל במיטב הטכנולוגיה והטריקים הפרסומיים. ללכת שם, כך נראה, זה בית ספר לעיצוב חוויייתי, שבו הדיגיטלי והפיזי מתאחדים עם החלל.
בסרטון למעלה רואים את אחד מעיתונאי Verge, מתעד את מחשבותיו על האירוע המפלצתי שקורה ממש מתחת למשרדים שבהם אנשים חרוצים מנסים לעבוד. זה לא הפריע לשלג המלאכותי שיורד על הרחוב 24/7, למזחלות, או לאינסוף האנשים שעומדים בתור כדי להצטלם עם הגביע לשנת 2014.
אזורים רחבי ידיים של עיר תמיד מושכים קהל רב, ועימו דעותיהם. שדרות רוטשילד בתל אביב, שנגמרות בכיכר הבימה, מושכות אינסוף אנשים ב"לילה הלבן", כפי שמשכו בחודשיים של מחאת האוהלים בקיץ 2001. החלל הפתוח מאפשר לנו להרגיש חלק ממשהו גדול מאיתנו, בין אם אנחנו לבד או צועדים בתוך המון אנונימי. אלה אזורים שמתאימים לחוויות כאלה, משום שאם יקרה משהו מוזר - זה ייראה פחות מוזר; אם יוצג בהם פסל מפתיע - זה ייראה הגיוני יותר מאשר ברחוב קטן (ברחוב קטן פסל יכול להיות פסולת שמישהו זרק, או איזה משוגע עשה, בעוד שבחלל תצוגה גדול הדמיון פורש כנפיים ומקבל זאת כנורמלי).
אני מנסה לדמיין אירוע כזה בארץ, ומתקשה לראות את אותם עוצמה אינסופית וביטחון עצמי. התמונה הראשונה שעולה במוחי היא הפגנה, אבל אני מדחיק אותה כי אני מחפש אירוע שמח יותר (ואז חושב על הפגנת התמיכה השמחה ביצחק רבין, וכולנו זוכרים איך היא נגמרה). אולי אנחנו לא יודעים לצאת ולשמוח? ואולי האמריקאים פשוט גרנדיוזיים, בדיוק כמו חבריהם ברוסיה, ופשוט מציגים את זה בדרך שלהם. כל אחד ודרכו שלו.
