הדפסה
לכתבה באתר
היום התיישבתי לראות את שני הפרקים הראשונים של הסדרה "בייבי בום". סיכון מקצועי, אין ברירה. התיישבתי מול המחשב, בלוק צהוב מונח לפניי, עט בהישג יד, נשמתי עמוק ולחצתי פּליי. שני פרקים ברצף. כמה וכמה עמודים בבלוק הצהוב שלי התמלאו בכתב צפוף. יש לי הרבה מה להגיד. לאמהות שצולמו לתכנית, לאבות שלצדן, לבני המשפחה שלהן, למיילדות ולרופאים, לכולם. אבל המילה שמופיעה הכי הרבה פעמים בדפי ההערות ששרבטתי בזמן התכנית, היא, ובכן, לא מאוד מתוחכמת. בטח לא מתוחכמת כמו "תהילים פורטה". המילה שכתובה בדפים שלי הכי הרבה פעמים, היא, (ספרתי) המילה "עאלק".
קצת מרושע, אני יודעת. טוב, לא מרושע כמו לקרוא לאישה כאובה בצירים "פולניה, תזכירי לי אם את מלודז' או מוורשה?"
עאלק סוגרים את הדלתות של חדרי הלידה. בחדרי לידה, ילדים, יש וילון וגם אותו לא תמיד טורחים לסגור כמו שצריך.
עאלק מנהל חדרי הלידה מגיע לחדרי הקבלה לבדוק כמעט כל אישה שמגיעה.
עאלק בבילינסון (כמו בהרבה בתי חולים) מקבלים לידות תאומים בחדרי הלידה הרגילים ולא בחדר ניתוח. ושימו לב שלא אמרתי מיילדים, אמרתי מקבלים לידה. אם תתפסו אותי אומרת מיילדים, תעשו לי טובה, תירו בי.
עאלק פה ועאלק שם, אני מנסה בכל כוחי לסמוך עליכם, שאתם לא קונים כל מה שהטלוויזיה מוכרת לכם. אז בואו נדבר על הדברים החשובים באמת.
מרגישים מציצנים? זה בדיוק מה שאתם
תראו את האישה הזאת. היא נושמת ונושפת. היא נוהמת, מזיעה, רטובה בין הרגליים, גונחת, פטמותיה זקורות. היא מתנועעת ללא הרף, אגנה לא נח לרגע ממעגליו, אנחותיה מעירות את השכנים. נדלקתם, חמודים? נשמע לכם כמו סקס? מרגישים מציצנים? ובכן, זה בדיוק מה שאתם. האישה הזאת יולדת. זה נראה כמו עשיית אהבה, זה נשמע כמו עשיית אהבה, פשוט משום שההורמונים הם אותם הורמונים בדיוק. בעשיית אהבה ובלידת פרי האהבה - אותם הורמונים בדיוק.
ובדיוק כמו כשעושים ילדים, גם כשיולדים אותם, אנחנו זקוקים לפרטיות, לתחושת ביטחון, להכלה של צרכינו ורצונותינו, למגע, לחום, לתמיכה. גם האמא וגם האבא זקוקים לכך.
כמה קל לשבור אישה בלידה. לא צריך לעשות לה כלום. רק לא לתת לה פרטיות, הכלה, מגע, חום. היא כבר תישבר לבד. וזה נוח. היא תשכב במיטה, היא תיקח אפידורל, היא תעשה כל מה שיגידו לה, כי מי משוגעת לסכן את התינוק שלה? איזה מזל שהצוות יודע גם לגרום את הסיבוכים וגם להציל אותך מהם. כן, יקירה, כשמשכיבים אותך במיטה עם 2 ס"מ פתיחה, יכולים להיגרם סיבוכים והתוצאות של הסיבוכים הללו עשויות להיות... אמממ... ובכן, תראי את "בייבי בום".
נשים שהלידה שלהן נשדדה מהן
ובאמת הייתי מעדיפה לא לדבר על המקרים הבוטים של הפרת זכויות שרואים בסדרה, אבל חייבים לדבר עליהם. כי כשאישה מסרבת לבדיקה וגינאלית (מסרבת! היא אומרת – לא, אל תבדוק אותי!) והרופא בודק אותה בכל זאת, זה חמור מאוד. כשרופא עם היד בתוך הואגינה של האישה אומר "מבחינתי אפשר לפקוע" – ופוקע לה את המים, ללא הסבר וללא קבלת רשות, זה חמור מאוד. ואלו רק שתי דוגמאות. אני אפילו לא מדברת על לנתח אישה שאתה חושב שיש לה תינוקת גדולה (3800. לא 4200 עם סכרת), שלא יורדת באגן (האמא שוכבת כבר שעות! אולי אפשר להניע אותה לפני שמשנעים אותה לניתוח קיסרי?) ולא להניד עפעף כשהתינוקת יוצאת פחות מ-3300 גרם, כי לטעות מותר. זה קורה שטועים, בעיקר מי שעושה, כי הדבר החשוב יותר בעיניי הוא להגיד לך שלשדוד ממך את הלידה שלך זה יותר חמור מלהפר את הזכויות המגנות עלייך על פי חוק זכויות החולה.
ומה שראיתי יותר מכל דבר אחר ב"בייבי בום" אלו נשים שהלידה שלהן נשדדה מהן. אישה שרצתה לידה טבעית והרופא השפיל אותה, צחק עליה, שיתף את בעלה בלעג כלפיה ושבר אותה. היא לא בחרה באפידורל. היא נשברה לתוכו. האישה הזאת, עם אפידורל או בלי, יכלה לצאת מועצמת מהלידה שלה, אבל היא נשדדה ממנה על ידי אגו של רופא. מישהו אמר "פולניה"? אה, לא, סליחה, אמרת "שלגיה"?
לא שמעתי טוב. הדמעות הפריעו לי, כי לאישה הזאת היה מגיע שיגידו לה, את לביאה. את מדהימה. את יכולה. כל הכבוד לך. אני כאן אם תרצי משהו. לאישה הזאת הגיע שמישהו יראה אותה ואת מה שהיא צריכה, יעזור לה להיות בתנועה, יעודד אותה, יתמוך בה. היא לא היתה צריכה שיגידו לה "אל תלחצי", כשהראש של התינוקת כבר כמעט נולד, כי עוד לא כיסיתי לך את הרגליים בשרוולים ה"סטריליים" המטופשים האלו ועוד לא הרמתי לך את הרגליים למעלה ועוד לא אמרתי לך מתי מותר לך ומתי אסור לך ללחוץ. וכמובן איך ללחוץ. ודווקא בלידה הזאת היתה מיילדת ולא רופא ואפילו מיילדת כל כך מתוקה. זה לא העניין.
"הרופא יודע מה הוא עושה"?
והדבר הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש לי להגיד מגיע ממש עכשיו. אנחנו הדולות, לא, אתם יודעים מה – אנחנו הנשים, שנים מסתובבות על קצות האצבעות (גם) בנושא הזה. חס וחלילה שנגיד שהרופא יודע או לא יודע, צודק או טועה, מטפל או מזיק. מי אנחנו בכלל? הרופא למד. הרופא יודע. וזה נכון. הוא למד והוא יודע המון דברים, אבל כל דולה, אפילו בוגרת קורס טרייה, שליוותה רק שתי לידות במסגרת הסטאז' של הקורס, כבר יודעת מה שהרופא לא. היא יודעת את סודו של רצף הליווי. היא יודעת מה זה להיות עם אישה בלידה, מההתחלה ועד הסוף. לא רק בנקודות שצריך לתת הוראה לאפידורל / פיטוצין / שניהם. לא רק בצמתי החלטה בלידה - מתי להיכנס עם הואקום ומתי להריץ לחדר ניתוח. דולה יודעת מה זה להיות עם אישה מתחילת הלידה, לראות אותה לומדת להתמודד עם ציר, להיות איתה כשהריתמוס האישי האינטימי של הלידה שלה נבנה מתוך גופה פנימה, לראות ביחד איתה מה עוזר לה ומה מקל עליה, מה מפריע לה ומה מקדם אותה. היא יודעת למצוא יחד את התנוחה בה היא מרגישה הכי טוב בין הצירים ויכולה לנוח ולאזור כוחות ולגלות מהי התנוחה בה היא מתמודדת היטב עם כאבי הצירים. כן, גם עם מוניטור, לא, לא על המיטה (עשר שנים אני מלווה לידות ומעודי לא נתקלתי באישה שההעדפה שלה היתה לעבור צירים בשכיבה במיטה).
דולה יודעת את תהליך הלידה, מתחילתו ועד סופו, כתהליך ולא כאוסף נקודות החלטה על ציר הזמן. וכשאת רואה משהו קורה מול העיניים שלך, שוב ושוב, את יכולה להאמין שהוא אפשרי. כשאתה רואה לנגד עיניך, כל יום, שוב ושוב, התערבויות על גבי התערבויות בלידות שכובות על גבן, אתה מאמין שרק ככה אפשר.
אז הגיע הזמן להגיד את זה. דולה היא אשת המקצוע היחידה בחדר הלידה שיודעת מהו רצף ליווי ואיך נראית הלידה של האישה הזאת (והזאת. והזאת. כל אחת שונה, אבל כולנו זקוקות לקבל מענה לצרכינו) מתחילתה ועד סופה. לא עד סוף המשמרת. לא עד סוף התורנות.
יולדת יקרה, אם הדבר הראשון שאומרים לך בחדר לידה זה "תשכבי במיטה", זה הרגע להתעורר. מה שנקרא "פה חשדתי". כי יכול להיות שלצוות זה מאוד נכון, אבל זה לחלוטין לא מה שיהיה לך הכי טוב. אם את לא תקחי אחריות על הלידה שלך, מישהו אחר ישלוט בה. אם לא תעזרי לעצמך, אז, ובכן... בייבי בום.
- זהר כרמי, פעילה למען חופש בחירה בלידה, מנחת קורס דולות
.
