ב-23 מדינות באירופה נמכרו השנה יותר זוגות אופניים מאשר סוגי כלי רכב אחרים. המדינה המובילה היא גרמניה העשירה, שבה נמכרו 3.96 מיליון זוגות אופניים לעומת 3.08 מיליון מכוניות. גם בקוטב העני של האיחוד האירופי - רומניה - נמכרו פי חמישה יותר אופניים מכלי רכב: 380 אלף זוגות לעומת 72 אלף קופסאות מתכת. אפילו בארצות הברית - ממלכת השברולט, הביואיק והקרייזלר - נמכרו 18.7 מיליון זוגות אופניים לעומת 14.4 מיליון מכוניות פרטיות. מי שלא מפתיעה היא ממלכת האופניים, בירת הולנד, שבה יש יותר כלי רכב דו-גלגליים מאשר בני אדם: 880 אלף זוגות אופניים נספרו באמסטרדם, לעומת 800 אלף תושבים.

 

הסטטיסטיקה לא טועה. יותר ויותר משפחות נוטשות את הרכב הפרטי למען הסביבה, למען הבריאות ולמען החיסכון הכספי. יותר ויותר ערים בעולם משפרות תשתיות למען התושבים שלהן: הן בונות שבילי אופניים, מגדירות מסלולי אוטובוסים שמעניקים להם עדיפות בתנועה, מרחיבות מדרכות, סוגרות אזורים שלמים לכלי רכב, ומנסות כלים נוספים כדי לעודד את התושבים לעבור לתחבורה ירוקה.

 

המהפך בישראל רחוק מאוד משם: תשתיות לא הולמות, תחבורה ציבורית שאינה פועלת בשבת (גם אוטובוסים וגם רכבת), תחנות אוטובוס בלתי נסבלות, תדמית גרועה (נסיעה באוטובוס נחשבת לפחיתות כבוד), ומרחבים שלמים שמותאמים רק לרכב פרטי - רחוקים מהעיר, ואי-אפשר להגיע אליהם בלי רכב ומגרש חניה ענקי. אם מוסיפים לכך את הטבות הליסינג למאות אלפי עובדים ממעמד הביניים, קשה למצוא סיבה טובה לוותר על התענוג - אפילו במחיר של מציאת חניה, עצלנות גופנית והתרחקות מההנאה של שיטוט רגלי בעיר - ולהודיע למעסיק שעברתם לאופניים.

 

למרות כל החסרונות, יש לא מעט משפחות שמפנימות את רוח התקופה וכבר עושות את השינוי. הן בוחרות לעבור לאופניים, לנסוע באוטובוסים וברכבות, וללכת ברגל. לרגל יום המשפחה פגשנו שלוש משפחות כאלה; אפשר לנחש שהמגמה רק בתחילתה. 

  

משפחת זוהר. הילדים למדו לרכוב בגיל 3 (צילום: ענבל מרמרי)
משפחת זוהר. הילדים למדו לרכוב בגיל 3 (צילום: ענבל מרמרי)

 

משפחת זוהר

מגורים: מרכז תל אביב

כמה שנים ללא רכב: כעשור

מי במשפחה? להב, בן 49, שיפוצניק ומורה לרכיבה על אופניים. ענבל, בת 49, מורה פרטית לשיטת אלכסנדר. מורי, בן 12, לומד בבית הספר בכפר הירוק. נועם בן 9, לומד בבית הספר הדמוקרטי ביפו

 

ממתי אתם בלי רכב?

 

להב: "חזרנו מארצות הברית, אחרי שניהלתי שם את להקת מוניקה סקס. קנינו דירה בדמי מפתח ו'פונטו'. לא ידעתי שאסור לקנות פיאט... הרכב היה כל הזמן במוסך. ואז מורי נולד, והחלפנו רכב לעוד פונטו. וגם היא הייתה כל הזמן במוסך. כשהעלויות היו גבוהות מדי החלטנו לוותר עליה, ועברנו לאופניים. תוך שבוע התמכרתי, ולא הבנתי איך לא רכבתי על אופניים קודם. בהתחלה הכנסתי לזה את ענבל. את הילדים לימדתי לרכב על אופניים בגיל 3".

 

איך מסתדרים בלי רכב?

 

"בחגים, נגיד בליל הסדר כשרוצים לנסוע למשפחה בחיפה, משתמשים בכל האלטרנטיבות. לרוב מגיעים לפני כניסת החג, וחוזרים לתל אביב בסוף החג. בערבי שבת מגיעים לחברים במוניות, ונסיעות לצרכי עבודה עושים באופניים או באוטובוס. יש לנו שני זוגות אופניים מחוברים לעגלות, שאיתם אני מסתובב בעיר בזמן שיפוצים. הייתה תקופה של כמה שנים שהיינו שוכרים מאחד החברים את הרכב השני שלו, בהסדר שמזכיר את car2go, עד שהוא מכר את הרכב והפסקנו. יש בעיר הרבה משפחות שירדו לרכב יחיד, וגם זאת התקדמות".

 

תוך כדי הפגישה איתם, מתעורר ויכוח בין ענבל ללהב. "אני רוצה אוטו. זה נוח לחיות עם אוטו", היא אומרת. הוא ממהר להזכיר לה את ההוצאות הכספיות שלהם באותן שנים, ואומר לנו: "היא שכחה שלהחליף את הגיר עלה 5,000 שקלים".

ענבל: ''אני רוצה אוטו. זה נוח''. להב: ''היא שכחה שלהחליף את הגיר עלה 5,000 שקלים''

 

שני הילדים כבר נולדו למציאות הזו, ונראה שהם מסתדרים לא רע.  "אני הייתי הילד הכי קטן ב'סובב תל אביב', כשהייתי בן 6", גאה נועם. מורי מוסיף ש"בתל אביב זה כיף להסתובב עם אופניים. עכשיו יש לי חברים שגרים בהוד השרון וברמת השרון, אז זה יותר מסובך, ואליהם אני נוסע באוטובוס".

 

להב, פעיל ברשימת "עיר לכולנו" וממובילי המאבק למען הקמת גינת קרית ספר, הוא פעיל גם למען הרוכבים. לטענתו, תרבות האופניים התפתחה מלמטה, והגיע הזמן שהממסד יתאים את עצמו לשינוי. "התכנון של המרחב הציבורי בתל אביב חייב להשתנות", הוא טוען. לשיטתו, בראש הפירמידה חייבים להציב "את הולכי הרגל, אחר כך רוכבי האופניים ואת התחבורה הציבורית, ורק בסוף את כלי הרכב הפרטיים". רק מדיניות כזו תוביל את התושבים העשירים לוותר על הרכב, הוא מאמין: "לנו, למעמד הביניים, ישראל יקרה - אז אנחנו מוותרים על הרכב. אבל בשביל שינוי משמעותי יותר צריך לתכנן בשביל מי שחלש, ואלה הולכי הרגל. אין סיבה שלא יהיה שינוי כזה בתל אביב, שהיא עיר שמתאימה לאופניים ולהולכי רגל".

  

יואב ותבור וקנין. לפעמים שוכרים רכב (צילום: ענבל מרמרי)
יואב ותבור וקנין. לפעמים שוכרים רכב (צילום: ענבל מרמרי)

 

משפחת וקנין

מגורים: מרכז רחובות

כמה שנים ללא רכב: כל החיים

מי במשפחה? יואב, בן 35, מורה לשל"ח במזכרת בתיה. טלי, בת 29, דוקטורנטית במכון ויצמן. תבור בן 3 וגפן בת שנה

 

איך אתם מגיעים לעבודה וללימודים?

 

יואב: "אני מגיע לעבודה במוניות שירות, או בטרמפים ובאוטובוסים. טלי הולכת ברגל או באופניים. הבחירה לגור במרכז העיר מתוכננת - הכול קרוב לפה, חנויות כשצריך, צירי התחבורה המרכזיים ותחנת הרכבת קרובים".

 

איך מסתדרים עם פעוטות בתחבורה ציבורית?

 

טלי: "בגיל הזה הם אוהבים לנסוע באוטובוס. תמיד אנשים שואלים אותי איך אני מסתדרת עם הנקה, או כשהילד בוכה. אני חושבת שזה בדיוק ההיפך. דווקא בתחבורה ציבורית הרבה יותר נוח 'להתעסק' עם הילדים, והם כבר מתרגלים לזה מגיל צעיר, זה לא נראה להם מוזר".

 

למה נדיר לראות משפחות כמוכן?

 

יואב: "למרות שאנחנו לא ניסע בתחבורה ציבורית בשבת (המשפחה דתייה, נ"ר), אנחנו בעד להפעיל אותה. אולי לא באותו מינון, ואולי לא בכל עיר, ובעיקר לאורך צירי תנועה מרכזיים, אבל המדינה פשוט מחליטה במקום האנשים להישאר בבית בשבת, וזה גורם לכך שאנשים לא מוותרים על הרכב. יש אזורים שלמים ברחבי הארץ שלא ניתן בהם לקיים אורח חיים כזה, כמו אשדוד או מודיעין".

''מוציאים בחודש בין 500 ל-1,000 שקלים על תחבורה, בניגוד למשפחות עם רכב שיוציאו לפחות 3,000''

 

כמה כסף חסכתם בוויתור על רכב?

 

"אנחנו מוציאים בחודש בין 500 ל-1,000 שקלים על תחבורה, בניגוד למשפחות עם רכב שיוציאו לפחות 3,000. לפעמים אנחנו שוכרים רכב, או נוסעים בספיישלים. אנשים מציירים נסיעה במונית כמשהו 'יקר', אבל אם עושים בכלי התחבורה הזה שימוש רק בעת הצורך, זה יוצא יותר משתלם מרכב בסוף החודש".

 

אורח החיים האקולוגי של משפחת וקנין לא מצטמצם לתחום התחבורה. המשפחה טבעונית, בבית מותקנת מערכת מים אפורים, והם מייצרים קומפוסט. יחד עם משפחות נוספות ברחובות, הקימו בני הזוג קואופרטיב, שרוכש מזון יבש פעם בחודש. המזון מאופסן במחסן מתחת לביתם. פעמיים בשבוע הם מקבלים ישירות למפתן הדלת ארגז ירקות "ישר מן השדה", מחייכת טלי.

 

יואב החליט שלא די בהתנהלות המשפחתית, והקים עם חברים מפלגה מקומית, "כיכר העיר", שהכניסה למועצת העיר שני נציגים. הערכים שמובילים את הרשימה הם "קהילה, חינוך, סביבה", ואחד הדגלים שהונפו בקמפיין היה סלילת רשת שבילי אופניים בעיר. הוא מאשים את משרד התחבורה במדיניות שמעדיפה את הרכב הפרטי: "זו שיטה כלכלית שבה כולם קונים אוטו, והכסף של כולנו מתבזבז על דלק וביטוח".

 

לטענתו, רבים מרוויחים מהמצב אבל הציבור מפסיד, ולא רק הסביבה והטבע. הבעיה הגדולה ביותר, בעיניו, היא שאנו מאבדים חיים. "עמותות מנסות למנוע הרוגים בתאונות דרכים דרך שיפור 'תרבות הנהיגה'", הוא אומר, "ובינתיים נהרגים 400 איש בשנה. מה שיציל אותם זו לא נהיגה בטוחה, אלא צמצום רכבים פרטיים ומעבר לתחבורה ציבורית ואופניים".

  

הדרך רצופת מכשולים. ''הציבור לא מספיק לוחץ'', אומר איתמר כהן (צילום: נעמה ריבה)
הדרך רצופת מכשולים. ''הציבור לא מספיק לוחץ'', אומר איתמר כהן (צילום: נעמה ריבה)

 

משפחת כהן

מגורים: שכונת רסקו, ירושלים

כמה שנים ללא רכב: כל החיים

מי במשפחה? איתמר, בן 38, מרצה במכללה האקדמית להנדסה. אורית, בת 41, מורה בתיכון במעלה אדומים. הבנות, איילה ויעלה, בנות 4 ו-3

 

איך מסתדרים ללא רכב?

 

איתמר: "אני הולך כל יום ברגל לעבודה, מרחק של כ-20 דקות. מכיוון שאני מלמד, אנחנו מתאמים בינינו. אני יכול להתחיל מאוחר בבוקר, לקחת את הילדות לגן, וללכת ללמד בערב. יותר קל, וזה חוסך בסופו של דבר הרבה זמן וכסף".

 

אורית: "אני מפחדת לנהוג, ולמדתי נהיגה רק בגיל 30. עברתי מאריאל לירושלים, שבה התחבורה הציבורית הרבה יותר טובה, ולומדים לנצל את הנסיעה באוטובוס לשינה ולקריאת ספרים. את הקניות עושים כשאוספים את הילדות מהגן. קונים כל יום קצת. זה יותר בריא ויותר חסכוני".

 

איך מסתדרים עם ילדות קטנות באוטובוס?

 

אורית: "זו חוויה בשבילן לנסוע באוטובוס וברכבת. נסיעות מאוד ארוכות לא עושים באוטובוס, ואם יש נסיעה שאפשרית ברכבת אז עדיף, כי שם הן יכולות להתרוצץ. בתוך ירושלים, הן מאוד נהנות לנסוע ברכבת הקלה".

 

איתמר: "מהרגע שאני אוסף אותן מהגן יש לי זמן איכות איתן. בהליכה הן לומדות הרבה יותר - אנחנו עוברים ליד עצים, פינות רחוב, אוצר המלים שלהן גדל. יש מחקרים שמוכיחים שהליכה ברגל מפתחת כישורים חברתיים, הופכת את הילד ליותר חברתי ופתוח".

 

ואיך נראים בעיניכם הילדים שרגילים לנסוע רק ברכב?

 

אורית: "ילד שרק מסיעים אותו הופך לעצלן, שמן ולא בריא. הוא עלול להיות גם פחות חברותי".

 

אנחנו צועדים עם איתמר כשהוא מלווה את בתו מהגן לביתם. הדרך רצופת מכשולים: רחובות ללא מדרכות, מדרגות ללא רמפות שיסייעו לעגלות תינוקות ולנכים, ואין אפשרות לחצות צמתים באופן רציף (למשל בצומת פת). כמו רבים מבני משפחות מעמד הביניים שמוותרים על הרכב הפרטי, איתמר הוא פעיל סביבתי ובעל הבלוג "אופנן" (רוכב אופניים). בזמן הסיור בעיר, הוא מעיר את תשומת הלב לטבע שנהרס למען כבישים חדשים, וטוען ש"הציבור לא מספיק לוחץ. כשמחירי הדלק עולים, נשמעת צעקה. כשעומדים להרוס ואדי לטובת כביש, הציבור לא מבין שזו בעיה של תחבורה ציבורית לקויה".

 

אורית סבורה ש"עד שהרשויות לא יתעוררו, אנשים לא יקבלו את ההחלטה ויוותרו על הרכב. אצלנו ההחלטה היא שילוב של אהבה לסביבה, ואצלי גם הפחד מנהיגה, אבל הדרכים לא נעימות ולוקח זמן להתרגל לכך שתחבורה ציבורית היא לא דבר כזה נורא. סדר העדיפויות חייב להשתנות".

''ניר ברקת רץ מרתון, אבל לא בטוח שהוא הולך ברגל. עובדה ששוכחים שברוב העיר גרים בני אדם ולא מכוניות''

 

ולמרות הקושי שבהליכה בעיר, אתה מבקש לעודד משפחות לוותר על רכב?

 

"אני לא כופה על אף אחד את החיים שלי. הייתי שמח שעוד משפחות יוותרו על הרכב. בתיאוריה, גם בירושלים, מבינים מה צריך לעשות. במרכז העיר כבר סגרו הרבה רחובות לכלי רכב, וכשעשו שיפוצים ברחוב שלנו הפכו אותו לחד-סטרי, מה שלא מאפשר חניה משני הצדדים. ברקת (ראש העירייה, נ"ר) רץ מרתון, אבל לא בטוח שהוא הולך ברגל. עובדה שברוב העיר עדיין שוכחים שגרים בני אדם ולא מכוניות".