הדפסה
לכתבה באתר
כשמציצים באתר האינטרנט של היזמים, "שרונה" מוצגת כחלום רטוב שאי-אפשר עוד להמתין לו. "שרונה תהפוך לאבן שואבת לכל התל אביבים האוהבים את האחר ואת הייחודי, ולכל אלה המבקרים בעיר", כתבו הפרסומאים. "היא השילוב המושלם בין הרוח ההיסטורית המנשבת בנווה צדק וביפו העתיקה, הנינוחות של שדרות רוטשילד, נמל תל אביב התוסס והאיכותי, והיוקרה של כיכר המדינה".
הגשמת החלום נדחית שוב ושוב, וגם תאריך הפתיחה המעודכן שמתנוסס באתר הבנייה - ספטמבר 2013 – לא ישוב עוד. אחת הסיבות לעיכובים הממושכים היא ריבוי הגורמים המעורבים בפרויקט: הקבלן מטעם ממ"י (מינהל מקרקעי ישראל), שאחראי על שטחי הפיתוח; היזמים שמטפלים בשיפוץ ובשימור 27 מבני המסחר; והעירייה, שמיוצגת על ידי מינהלת מטעם "אחוזת החוף", שפורשת מהניהול במהלך חודש זה.
מתחם "שרונה" ממוקם בין דרך מנחם בגין, והרחובות קפלן, הארבעה ולאונרדו דה וינצ'י, והוא החלק הדרומי של המושבה הטמפלרית שתהפוך בקרוב למתחם מסחרי גדול המוקף במגדלי משרדים ומגורים. נראה שכל אחד משלושת הגורמים המעורבים בהקמה משך לכיוונו, משום שבשטח פוגשים קבלנים מיואשים, שמפרקים ומרכיבים את האריחים, השתילים והגדרות בכל פעם מחדש. אדריכל העיר, יואב דוד, מסביר שעבודות הפיתוח מתחלקות לשני סוגים עיקריים – העבודות באזורים הציבוריים יותר, והאלמנטים סביב הבניינים. לכל יזם יש צרכים משלו, ואין זה פלא שהקבלנים כבר לא יודעים מתי מניחים את אריחי הגדרות ומתי את המדרגות לבניין. מנכ"ל שרונה, זיו שחורי, מעדכן שהמסעדה הראשונה "קפיטרי" כבר נחנכה, ומקווה שעבודות הפיתוח "יילכו יותר מהר". הוא מצהיר שעד מארס הקרוב, 70% מהמתחם כבר ייפתח, וחושב שהעירייה צריכה לאפשר את פתיחת העסקים במקומות שבהם השיפוץ כבר תם.
ראש מחלקת השימור, האדריכל ירמי הופמן, מבקש להיאזר בסבלנות ומבטיח תוצאה מצוינת. "הביצוע עוד לא נגמר וצריך לחכות לסוף", טוען הופמן, ומדגיש שהשימור ב"סטנדרטים הגבוהים ביותר" ועובר את אישורו האישי בכל שינוי - פנימי או חיצוני. הוא מתרץ את העיכוב בכך שבפרויקט מעורבים גורמים רבים נוספים: משרד התחבורה, האוצר, שמסייע למימון, הביטחון וכאמור ממ"י. הוא משוכנע שבניגוד ל"מתחם התחנה", שיצא לו שם של מקום מנותק שתל אביבים לא מתקרבים אליו, שרונה תתחבר לעיר. "זה לא מתחם שמגיעים אליו רק עם אוטו. זה מקום שאנשים חיים בו מסביב", אומר הופמן.
זו הייתה מושבה טמפלרית
לפני שהפכה למתחם קניות שוקק בפוטנציה, הייתה שרונה, לדברי ההיסטוריון ד"ר ניר מן, המתחם שעבר שינויי יעוד יותר מכל שטח אחר בעיר – מושבה טמפלרית, מחנה צבאי בריטי, מחנה של ההגנה, מרכז השלטון הממלכתי, בסיס המטכ"ל ומוקד המע"ר העירוני של ימינו. הטמפלרים - שהקימו מושבות בירושלים, בחיפה, ביפו, בווילהלמה (בני עטרות), בוולדהיים (אלוני אבא), בביתלהם (בית לחם הגלילית) ובנויהרדטהוף (סמוך לחיפה) - רכשו ב-1871 500 דונם בקרבת נחל איילון והירקון. האדריכל גיורא סולר, שהכין סקר שימור למתחם במסגרת שימור בניין מרכז המבקרים, כתב כי בתחילה היו בה 26 מגרשים, שאותם תיכנן תאודור זנדל.
רגע מעניין בתולדות שרונה נרשם עם קום המדינה, כאשר הוחלט לשכן במבני הטמפלרים את משרדי הממשלה הראשונים. שרונה זכתה לכינוי "הקריה", וראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון הונצח כשהוא מציץ ממרפסת לשכתו בבית אברלה. "היסטורית, ניתן לראות בשרונה את הבירה הראשונה של מדינת ישראל, עד להכרזה של ירושלים כבירת המדינה", כותב סולר.
הייתה כאן צמחייה עבותה. האדריכלית מיכל קוצ'יק, אחת השותפות למאבק להצלת שרונה, כתבה בגיליון מס' 34 של "אדריכלות ישראלית", שפורסם ב-1998, כי "היא פרי עבודתו של יוהאן למלה (...) למושבה יובאו עצי נוי ופרי, שלא נראו עד אז בארץ (...) שורות ברושים, ודקלי וושינגטוניות, אקליפטוסים ועשרות שקמים טיהרו את האוויר". קוצ'יק כתבה שחלק מהצמחייה לא שרד את תקופת הצבא (ומחצית נוספת לא תשרוד את השיפוץ הנוכחי), אבל "עדיין נראית שרונה כפנינת נוף אורבנית, שעל אף שאינה מבטאת את סערת הבנייה החדשה, יש בה עדיין כדי לתרום רבות לכל פיתוח עתידי".
בשנות ה-70, בעקבות ביסוסה של תל אביב כמוקד מטרופוליני של ישראל, החלו בעירייה ובמינהל מקרקעי ישראל לגבש תוכנית לפיתוח מרכז העסקים הראשי לאורך נתיבי איילון. התוכנית של קלמן כ"ץ ואדם מזור התבססה על בנייה צפופה של מגדלים למשרדים, לבתי מגורים ולבנייני ציבור, תוך השמדה של הבניינים והצמחייה לטובת תוכנית מגלומנית.
המאבק על השימור: הצלחה לא מבוטלת
שמירת המבנים במקום הריסתם היא הישג, שהחל במאבק שהובילו חברי המועצה לשימור אתרים. "שימור המושבה היה המאבק הגדול ביותר של המועצה", כותבים תמר טוכלר, מנהלת מחוז תל אביב במועצה והאדריכל אילן פלינט, במאמרם "כיצד ניצלה שרונה". המאבק נמשך כשמונה שנים והגיע גם למליאת הכנסת. "במינהל מקרקעי ישראל חששו בעיקר מן ההשלכות הכלכליות, השליליות לכאורה של השימור", כתב האדריכל אמנון בר-אור בספרו "זמן שימור".
כדי להצדיק את מחיר השימור, הוגדלו זכויות הבנייה במתחם באופן חסר תקדים לפרויקט יחיד. בתב"ע מס' 3000 נכתב על "הגדלת זכויות הבנייה מ-287 אלף מ"ר ל-498 אלף מ"ר, מתוכם כ- 354 אלף מ"ר למשרדים, 25 אלף מ"ר למסחר, 16,900 מ"ר לשימושים ציבוריים, 650 יחידות דיור ו-40 אלף למלונאות".
איזה שימוש אמור להיות, אפוא, ב-16,900 המ"ר של השטחים הציבוריים שהוגדרו בתוכנית ? מהעירייה נמסר, כי "מגרש מס' 6 הוא השטח הציבורי הגדול במתחם. השטח תפוס, בחלקו, על ידי משרדי רשות השידור, וממוקמת בו גם באר היסטורית ובריכה. שטח המתחם הוא כ-5 דונם, עבור שימושים של תרבות, חינוך וספורט, וכן מסחר ומשרדים כשירותים ניווים המשרתים את התכלית הציבורית העיקרית". מהעירייה הוסיפו, כי טרם התקבלה החלטה מה ייבנה במגרש הזה".
מחלוקת נוספת התלהטה סביב הרחבת רחוב קפלן. המועצה לשימור אתרים שאפה לשמור על שורת הבתים ההיסטוריים ולשמר את חתך הרחוב הראשי של המושבה, בדומה לשימור שהצליח במושבה הגרמנית בחיפה. מנגד, בעירייה ובמינהל התמקדו "ברחוב קפלן כעורק תחבורה חשוב בכניסה לעיר (...) הוגשו מספר הצעות תחבורתיות (ע"י המועצה, נ"ר). כל ההצעות נפסלו ונדחו ע"י העירייה והמינהל", כותבים טוכלר ופלינט.
המכוניות, כמה לא מפתיע, ניצחו. קוצ'יק התייחסה לכלי הרכב כבר ב-1998, כאשר כתבה על החניונים כך: "כבר היום מתחזקת בעולם הגישה, שדווקא הקטנת כמות החניונים גורמת לשימוש מוגבר בתחבורה ציבורית ומפחיתה את עומס התנועה". היא הציעה לדחות את הרחבת רחוב קפלן עד שיפונה מחנה הקריה מלב המושבה – והצעה נדחתה.
בר-אור כותב שהרס המבנים לטובת כביש מורחב היה שם את השימור ללעג, ולכן הוביל את רעיון הזזת הבניינים, "פתרון אשר הוכיח את עצמו במקומות אחרים בעולם" לטענתו. "למרות הפגיעה באותנטיות של חתך הרחוב", כתב בר-אור, "החלטתי לשתף פעולה עם גופי התכנון העירוניים ולטפל בצדדים האדריכליים והשימוריים של מהלך ההעתקה". המהלך עלה עשרות מיליוני שקלים.
"נלחמתי שישמרו את הבניינים", נזכר האדריכל ישראל גודוביץ', שהיה מהנדס העיר תל אביב כשהמאבק למען שימור שרונה היה בשיאו. "כנראה שטעיתי", הוא ממשיך, "כי מה שיצא זה גועל נפש. קריקטורה אורבנית. הקונטרסט בין הליליפוטים הקטנים לשימור לבין המגדלים של גינדי הוא גרוטסקה, זו דקורציה לסרט הוליוודי. אבל אני אשם, אני לא בורח מאחריות".
מרכז מבקרים או עלה תאנה?
בסופו של תהליך, אחרי השקעה עצומה בהזזת המבנים, הייעוד שלהם הוא בעיקר מסחרי, כחנויות ומסעדות בסגנון מתחמי התחנה הנפוצים בארץ; לעומת זאת, מרכז המבקרים – אחד המבנים הציבוריים היחידים כאן - כולל 180 מ"ר בלבד. זהו "בית משפחת בלנדהופר", שמתהדר בשלוש קומות, גג דו-שיפועי מרעפי חרס, מדרגות חוץ מהודרות מבטון טרומי, אריחי טראצו ורצפת עץ. ברחבי החדרים אפשר ליהנות מעיטורי סטנסיל, שאיתר ושיחזר שי פרקש (המעורב בשחזורים נוספים ברחבי המתחם). על התכנון של מרכז המבקרים הופקדו כמה גורמים: האוצרת ד"ר נירית שלו כליפא; "בריז קריאייטיב"
(שתיכננו חללים במוזיאון המדע בבאר שבע)
על ההפקה; ועל עיצוב הפנים רוט-טבת.
שגיא יחזקאל, מ"בריז קריאייטיב", מסביר שהחלל הקטן הכתיב תכנון ש"זזים בו" – כלומר מסלול בין סיפורים, ולא מקום שעוצרים בו עם קבוצה. "בכל חדר יש לפחות סיפור ייחודי אחד, שמתאר את התקופה של אותו חדר מפרספקטיבה היסטורית ומנקודת מבט אישית", הוא מסביר. כך, למשל, יש חדר שמגולל את עברו הצה"לי של המקום, עם פריטים צבאיים שנמצאו בבניינים. הביקור נעשה באופן כרונולוגי וכולל טקסטים ותמונות, חפצים, תפאורה ומדיה דיגיטלית. עיצוב הפנים משתנה ככל שמתקדמים ברצף הכרונולוגי בין החדרים.
יחזקאל מקווה שהעיצוב "יוצר תחושה שהבית מספר את הסיפור. המבנה היה שם תמיד, האנשים והאירועים מילאו את החדרים". סולר מתלונן שמרכז המבקרים קטן מדי: "הכניסו יותר מדי תוכן ביחס למה שהוא מסוגל להכיל. המרכז היה צריך להיות ממוקם בבית העם, או לאפשר טיול היסטורי בין כמה בניינים".
בית העם, שנחנך ב-1911, הוא אחד המבנים החשובים במתחם. קירותיו החיצוניים נבנו מבלוקי בטון מתועשים. היסטוריון האדריכלות אור אלכסנדרוביץ' משער, כי זה המבנה הראשון שנבנה בארץ ישראל בטכנולוגיה כזו. מדוע לא הוא הפך למרכז המבקרים? הופמן אומר שכך היה צריך להיות, אך זה לא קרה מ"סיבות פרוגרמתיות" כהגדרתו, ומי שתשתמש בבית העם היא "אדידס". מה הקשר? הופמן משיב בהומור: "זו חברה גרמנית, לא? מתאים למושבה של טמפלרים".
לאן נעלמו ששת מבני ציבור שהובטחו?
בתב"ע הוגדרו מבנים ציבוריים כך: "הוספת מבנים לשימור (...) מתוכם יועדו 12 מבנים לצורכי ציבור והיתר לשימושים מסחריים. השטחים הללו יתוספו לשטחי הבנייה הכלליים". אנשי המאבק קיוו שבמתחם שרונה ישומרו ארבעה מבנים - היקב, המזקקה, בית העם ובית הבד - ויהפכו למבני ציבור, למוזיאונים ולחללי תערוכות. בפועל, הם יהיו חללים מסחריים. רק שישה מבנים יהיו בשימוש ציבורי: מלבד מרכז המבקרים יהיה מוזיאון משקפיים (שתנהל חברת "אופטיקנה"), בית הבד ישלב בין מרכז שמשחזר את המערכות שהטמפלרים בנו להפקת שמן עם "חנות לממכר תנובת עץ הזית", ויהיו מרכז לתרבות חזותית ושלושה מבנים שישמשו את הטכניון.
העירייה החזירה שישה מבנים מתוך ה-12 למינהל מקרקעי ישראל, כדי שישווק אותם ליזמים. "עשינו חשבון שזה דורש מימון ארוך טווח", מנמק הופמן, "לכן בשלב הראשון מאפשרים את מימון הביניים ליזמים שיקיימו שימושים שתואמים לשימושים המקוריים. ביקב יש בר יין ובמזקקה – גם כן בר יין ומסעדה". המנהרה ההיסטורית שחפורה תחתם תהיה פתוחה לציבור. נקודת המבחן הבאה תתקיים בתום תקופת החכירה, עוד 49 שנה. "49 שנה זו תקופה קצרה בשביל עיר", קובע הופמן.
המחשה מצוינת לסדר העדיפויות התרבותי
נקודת המבט של המינהל (ושל העירייה) ראתה את הרווחים מעל הכל. בעלויות הקרקע – שהיו ציבוריות בעיקרן, ולא פרטיות – איפשרו לנפח את אחוזי הבנייה עם עשרות חנויות סביב שטח ירוק, ציבורי-לכאורה. נקודת הזכות היא שזה הציל את המבנים הטמפלריים (הגרמניים) מכליה, בניגוד למבנים ההיסטוריים של אחוזת בית (היהודית) שלכל אחד מהם היה בעל בית פרטי – ורגולטור חלש מכדי לשמור עליהם.
ברחובות רוטשילד, הרצל ולילינבלום, מרבית ההיסטוריה נהרסה או שהפכה לבובה חסרת שימוש לרגליהם של גורדי שחקים. ייתכן ששפר עליהם גורלם של בתי הטמפלרים, שלא יהיו לפוחלצים ויוכלו לארח את הציבור המכור למותגים ורוצה להתרענן מקניונים סגורים.
משימור שרונה אפשר ללמוד מהו סדר עדיפויות תרבותי: מבנים היסטוריים בלב הנדל"ן הכי יקר במדינה ראויים להפוך לקניון מרחבי בלבד; אתרי מורשת ראויים להפוך למרכזי חינוך, פנאי ותרבות, בתנאי שהם נמצאים בפריפריה: מצדה, קיסריה, נחל דן או שבטה. בתל אביב, ההיתכנות הכלכלית קובעת הכל, והאופציה היחידה ליהנות משטחים ציבוריים היא לשלם אתנן יקר למותגים. כאן ייאלץ הציבור להסתפק בדיסנילנד מסחרי, שקירותיו שומרו ותוכנו התאדה.
עוד על שימור בשירות הנדל''ן:
>> ברחוב הרצל
>> ברחוב רוטשילד>> מקרי שימור מוצלחים וכושלים בארץ
>> לב פראי: הבלוק הכי יקר בתל אביב
תב״ע: אדריכל קלמן כ״ץ; אדריכלות בניינים לשימור מסחריים: בר אוריין אדריכלים; מגדלים: קיקה ברא״ז; נוף: צור וולף אדריכלי נוף
