הדפסה
לכתבה באתר
עם מאות מחסנים, בתי מלאכה, חנויות סיטונאים ועשרות אתרי בנייה ושיפוצים, הרחובות שלנו הם גיהנום למי שצריך לקבל סחורה, לפרוק חומרי בניין או להעמיס ארגזי טובין. ומה יהיה אם בדיוק כשיגיעו המשאיות לא יהיה להן איפה לעמוד? לחץ. חייבים להתכונן, לכבוש, לסמן טריטוריה. כחול-לבן, אדום-לבן, אפור-אדום, לא משנה. כיוון שאין לעניין סידור קבוע ומאורגן, כולם מאלתרים. למשל עם חוט:
זה החוט, הפעם:
לא כולם כל כך מעודנים. אתרי הבנייה והשיפוצים מפגינים נוכחות הרבה יותר בוטה:
לגרסת משטחי העץ יש ניואנסים:
בתי המלאכה די דומים, בהקשר זה, לאתרי הבנייה, אם כי קצת יותר מנומסים:
ואילו העסקים הפרטיים נאלצים לרקוד. בדרך כלל זה את ב"במקל, בסרגל, מה שבא ליד":
רבים מסתפקים באביזר בודד. כיסא הולך טוב:
גם שולחן קטן:
סולם זה בכלל להיט:
גדול המאלתרים, אגב, הוא ספק הירקות שלא חוזר על אותה שיטה פעמיים:
כשזה המצב, ברור שגם התושבים חייבים לחפש פתרונות למחסור הקבוע במקומות חנייה ולהשלכותיו. וכמו תמיד ברחובות שלנו, זה חייב להיות מקורי:
ישראלים יודעים הרי איפה ללחוץ ואיך להפחיד:
הם גם יודעים לכבוש. בכל מיני צורות. למשל זו:
ועכשיו הסיפור על מיזם החנייה שכשל. וככה זה הלך:
1. יזם חרוץ איתר חלל צדדי ומוזנח (הכתובת שמורה במערכת).
2. הקירות המיותרים נשברו והאשפה סולקה.
3. כשהחלל הושלם, נערך ניסוי כלים:
4. אחרי שהניסוי נחל הצלחה, הותקנה שרשרת ברזל.
אבל זה לא עבד. כעבור ארבעה חודשים השרשרת עדיין תלויה, אבל הדרך חסומה:
וכעבור שנה ברור שאיש לא חונה כאן יותר.
לא מפתיע. הרי לא כל סטארט-אפ מצליח.