רוני דואני: מסופרסטאר של ילדים לסמל מין

טוב, זה הרי לא באמת משנה מה אכתוב פה וכמה אלהג, כל מה שיעניין את רובכם, ובצדק, יהיה בעיקר לרייר על התמונות הבוערות של רוני דואני. אני לא מאשים, לא מתלונן ובטח שלא שופט, הכל בסדר, אתם אנושיים. כן, גם מ"בלייזר" התקשרו, וגם הם רוצים לדעת למה לעזאזל גנבנו להם שער.

הללויה! רוני דואני חדשה נולדה?

"אז זאת הטעות. אתה יודע, הייתי פרזנטורית של בגדי ים (למותג בננה - י.ב), ואז עוד הייתי בת 20־19. היום אני אשה בת 27, אז זה היה נראה לי נורא טבעי. רציתי לצאת אשה".

אשה בשיא פריחתה?

"אוקיי (צוחקת), אני אוהבת את ההגדרה הזאת, 'בשיא פריחתה'".

ובכל זאת: נועז. נועז מאוד.

"אולי, אבל שוב: לי זה פשוט הרגיש מאוד טבעי. אני מאוד אוהבת את הגוף שלי, אני עושה ספורט... אז למה לא?".

יש לך איזה חשש מה יגידו על שער כזה חשוף?

"לא, יש לי את בעלי האהוב שראה את התמונות האלה והתמוגג, וזהו, אני לא צריכה יותר. בגלל זה הוא בעלי, כי יש בינינו קשר מדהים ופרגון, והוא מכיל את הכל. וחוץ מזה אני מרגישה שאני במקום ממש טוב בחיים, ואני פשוט עושה מה שבא לי. פשוט זרמנו, ויצאתי מיום הצילומים הזה בהרגשה ממש טובה".

ואין בתמונות האלה משהו הצהרתי, הודעה על מעבר רשמי לעולם המבוגרים?

"אני לא כל כך יודעת איך לענות על זה, כי כל הקיץ הופעתי ברשת מלונות רימונים לכל המשפחה: הורים, ילדים, הכל. מאז ומתמיד אני עושה את המוזיקה שלי והמוזיקה שלי מאפשרת לי להיות אני, וכל מי שמתחבר לזה הוא פשוט הקהל שלי. לא הרגשתי שאני פונה ספציפית לקהל של ילדים. אתה צריך תווית? אז אני מופע לכל המשפחה, ככה אני רואה את עצמי.

"כבר מזמן שאני לא נותנת לעצמי להיגרר לתוך המסגרות האלו שלפעמים מנסים לדחוק אותך אליהם. כשנקבע השער הזה ל'פנאי פלוס', חשבתי 'מה בא לי לעשות עכשיו?', והתשובה היא שזה מה שבא לי".

אז מה שבא לך לעשות זה להתפשט?

"לא... (צוחקת). בא לי להיות אשה!".

"זה סוג של עיבוד לספר, כשהעלילה עוברת לסביבה מודרנית בפנימייה עם בני נוער", היא מסבירה, "ילדים שלא חוו בית חם ויש להם רק זה את זה. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אני משחקת את מיליידי, דמות מאוד קשה, בוגדת, מרגלת, משת"פית שמוכרת את נשמתה לשטן. זו הפעם הראשונה שאני ממש, ממש רעה, הרי כל הזמן נתנו לי לשחק את הטובות, את הסינדרלות".

באופן סמלי משהו, השנה דואני גם מציינת עשור לקריירה המגוונת שלה בתעשייה המקומית: 2003 היתה שנת הפריצה שלה עם האלבום "עולם חדש בחוץ". כשהיא עטופה היטב במותג המבהיק שנתפר לה בלייבל "ארט־פופ", מיצבה את עצמה דואני, בסך הכל בת קצת יותר מ־17, כנסיכת פופ מקומית עם להיטים ברדיו, קליפים מושקעים, הופעות במועדוני דאנס ובמהרה גם קמפיינים פרסומיים.

האלבום השני, "לא עוצרת", הניב את הלהיט "אדוני" שכתב עבורה עברי לידר, ודואני החלה לבסס את מעמדה גם בשוק הילדים הרווחי, עם הופעות בפסטיגלים ובמחזות זמר, בערוץ ניקלודיאון ובערוץ הילדים. מתישהו לאורך הדרך פשוט נשר ממנה הכינוי "סופרסטאר", אולי בגלל שלא נזקקה לו יותר ואולי מפני שמעולם לא הפסיקה להצדיק את הטייטל המלכותי.

ובכל זאת, היא נבונה ומיומנת מכדי להתכחש לתהליך שהפך אותה למי שהיא היום, מה גם שעבדה קשה מספיק כדי להגיח מעברו השני כזמרת־מבצעת לגיטימית. "הרוני סופרסטאר הזאת עיצבה את האישיות שלי", היא מסבירה, "זה שאני עקשנית, ועומדת על שלי ומכוונת מטרה. זה עיצב אותי, להיכנס אל תוך עולם כל כך קשה בשלב כל כך מוקדם. זה לא עולם סלחני".

הרבה אנשים שנכנסים בשלב כל כך מוקדם לדבר הזה חווים טראומות כאלה או אחרות. ואת?

"טראומות? אני לא חושבת, אבל משברים היו, בטח שהיו, בדרך כלל אחרי נקודות שיא".

מה למשל?

"אני חושבת שהגיוס לצבא היה סוג של משבר בשבילי. בגלל שהתחלתי את הקריירה בתיכון, לא הייתי כמו שאר התיכוניסטים, ואז בצבא יישרתי קו וזה היה קצת שוק בשבילי. הרגשתי נורא פגיעה פתאום, אבל בדיעבד אני מאוד שמחה שהלכתי לצבא ושחוויתי את זה, כי אם אני היום עם שתי רגליים על הקרקע, זה בגלל שהתגייסתי לצבא".

"כן, אבל דווקא לא אחרי הצבא אלא אחרי שני האלבומים, כשעמדתי מול השלישי. שם הבנתי שאם אני רוצה להמשיך, אם אני רוצה שאלה יהיו החיים שלי, אז אני צריכה להביא משהו חדש, גרנדיוזי וגדול, בחיפוש אחרי האלבום השלישי הזה. מאוד חששתי: מה יהיה? מה אביא? למה מצפים ממני? ודווקא כשלמדתי לשחרר, אז דברים באו. באיזשהו שלב אתה מבין שאנשים אולי מסתכלים עליך, אבל שאין דרך אחרת חוץ מלא לדפוק להם חשבון. תעשה מה שאתה רוצה".

בזמן האחרון דואני עובדת על המופע של האלבום האחרון, "אוסף פרטי", אסופת קאוורים מלבבים שלה לפופ אייטיזי מקומי מובחר, מ"ענוג" של נוער שוליים ועד "שיר בכיף" של קורין אלאל, פרויקט מגניב ביותר שטובל בהומור ומהווה השלה נוספת של תחפושת הסופרסטאר.

"היה פה פופ מדהים, בדיוק כשנולדתי", היא מסבירה, "ואחרי שני אלבומי פופ שלי הרגשתי צורך לחזור אחורה קצת ולהתעסק עם זה. היתה פה סצנה מדהימה שבאמצע שנות ה־90 פשוט נעלמה, ולא רק שהיא נעלמה, אני מרגישה שהיא גם קצת נשכחה". פה היא עוטה הבעה של בוז תהומי, "לי כל הזמן אמרו 'מה, את עושה פופ?'. אז כן, אני עושה פופ, מה הביג דיל? קצת שכחתם, אבל היה פה פופ, ולא סתם, אלא מעולה".

צמד המילים שחוזר על עצמו בפעמים הרבות ביותר במהלך הראיון שלנו הן "אשה" ו"לשחרר", ואצל דואני, שתיהן קשורות באופן בלתי נפרד לבן הזוג, חן מונצ'ז, רואה החשבון החתיך (ולא, זה לא אוקסימורון) שאיתו התחתנה לפני שלוש שנים. "אני נורא פעלתנית ולפעמים זה יכול להיות מעייף", היא צוחקת, "אבל לפעמים בן אדם צריך לדעת לשבת על ספה ולראות טלוויזיה, וחן מלמד אותי לעשות את זה".

אחרי שלוש שנות זוגיות, תעני לי: שגרה זה רע?

"כמו בכל דבר צריך לתחזק ולשמר את זה, זה סוד הקסם".

על מה אתם רבים?

"על זה שאני בלגניסטית, ועל זה שאני לא מסוגלת להתרכז יותר מרגע אחד".

כבר התחילו להפעיל עליכם את מכבש הלחצים של "מה עם הילדים"?

"נו מה? ברור. אמא, אבא, ברק פכטר (צוחקת), סתם אנשים ברחוב 'את נשואה, לא? אז מה עם ילדים?'. מבחינתי זה לא משהו שיהיה במורד הדרך, ממש לא. אני יודעת שהאימהות תהיה תפקיד חיי, ואני לא ארצה להיות מהאמהות שלא רואות את הילדים שלהן. וזו הסיבה שזה עוד לא קרה, כי אני כן אוהבת את העבודה שלי ורוצה להמשיך עוד קצת לפני.

"יש לי עוד קצת זמן, אבל אני לא יכולה להגיד לך שזה רחוק ממני, לא כמו אז כששאלו אותי ביום חתונתי. לא התחתנתי בשביל לעשות ילדים, ואני מרגישה שמאז שהתחתנתי אני פורחת".

אז עוד שלוש שנים ככה אפשר להזמין אולם לברית?

"שלוש שנים זה הרבה, לא?".

** את הראיון המלא תוכל לקרוא בגיליון החדש של "פנאי פלוס"

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :

• נסיכה רדופה: מה עובר על קייט מידלטון?
• "כבר לא בוכה מכל שטות". ירדן הראל נחשפת