איבדתי את הבתולים בגיל 21, עם החבר הרציני הראשון שלי, והגיע הזמן לצאת מהארון ולהודות שקיבינימט, זה לא בושה. ויודעים מה? אני די גאה בזה.

זה קצת מעצבן שגדלתי במקום טוב ולקחתי את הזמן עד שהבשלתי והייתי מוכנה להתמסר נפשית ופיזית, ועוד גורמים לי להרגיש שעשיתי משהו לא בסדר. כי אם לא עשית את זה עד גיל מסויים - כפי שבטח יוכיחו הטוקבקים כאן למטה - את כונפה לוזרית. עברת את גיל 17, את בתולה ואת עוד גאה בזה? אז את ממש מטורפת חסידת ברסלב מהמאה השש עשרה. וכונפה, כבר אמרנו? מי יגע בך מי.

 

לא שרמוטה, לא פוריטנית

 

נורא דאגתי איך אוכל להיות חכמה, מעניינת, ייחודית. מעולם לא דאגתי האם הסקסיות שלי היא קריטית להמשך חיי. אולי כדאי לגדל עוד כמה נערות באותה צורה. מי יודע, אולי נשמע פחות סיפורי זוועה בחדשות

לא, אני לא מהתקופה הויקטוריאנית, ולא, מעולם לא חייתי בקהילה חרדית בגבעות ירושלים. גדלתי בבית ליברלי מאד שנתן לי חופש בחירה לגבי מה לעשות עם עצמי ועם הגוף שלי, עם מי לצאת ואיך להתלבש. גם מעולם לא נשמעו טענות על קלות דעתן של נערות אחרות בגילי ששכבו עם החבר או עם היזיז או עם ידית הדלת. אף אחת לא היתה שרמוטה, ואני בטח שלא הייתי פוריטנית. ובכל זאת, חיכיתי עם עניין הסקס הזה עד גיל שנחשב בלות בשנות התיכון-צבא-שחרור.

למרות שיש כאלו שיטענו אחרת, אני לא כונפה בצורה קיצונית, ואפילו אין לי סנפיר על הגב. את הבחירה (כן, בחירה) לעשות את "זה" בגיל שנחשב מבוגר להפליא עשיתי בלב שלם. למרות הלחץ להיות כמו כולם וגם להפוך כבר, כביכול, לאישה, סקס מעולם לא הדאיג אותי. הייתה לי דאגה אחרת לחלוטין על הראש, ואני מודה לאל ולמפלצת הספגטי המעופפת שזאת הצורה בה התמזל מזלי לגדול. נורא דאגתי איך אוכל להיות חכמה, מעניינת, ייחודית. מעולם לא דאגתי האם הסקסיות שלי היא קריטית להמשך חיי, מעולם לא ראיתי בסקס כקלף מיקוח בחיים, או גושפנקא להיותי ראויה. ואולי כדאי לגדל עוד כמה נערות באותה צורה. מי יודע, אולי נשמע פחות סיפורי זוועה בחדשות.

 

לא בקטע קדוש. בתמונה: שותפה להחלטה (צילום: shutterstock/ Renata Sedmakova)
לא בקטע קדוש. בתמונה: שותפה להחלטה (צילום: shutterstock/ Renata Sedmakova)

אולי שווה ללמד נערות, וגם נשים, קיבינימט, שאהבתו או משיכתו של גבר או נער אינה אישור או חיזוק לעצם היותך. כשמישהו שוכב איתך, זה לא תמיד קשור להיותך ראויה, אהובה, מוערכת או נחשקת. לפעמים זה חרמנות.

ואולי, גם אם אני מסתכנת באמירה מה-זה משוגעת ואנטי פמיניסטית ורקובה, אבל אולי כדאי גם לחלק מהתיכוניסטיות להמתין גם הן. בייחוד שהרבה פעמים סקס הוא שם קוד לאהבה בראש של נערה צעירה, שלא תמיד מתממשת או מנוקזת לאפיק שהיא רוצה בו. כשאת אישה בוגרת ומודעת, את יכולה לבחור להיפגע ולעשות את הבחירות הגרועות שלך. אבל כשאת נערה, סתומה ורעננה כפי שאני הייתי, זה ממש בסדר להמתין עם הצלקות הנפשיות והבחירות הגרועות.

זה מפחיד לשכב עירומה עם מישהו זר בפעם הראשונה בחייך בכל גיל, ובטח כשמישהי בגיל כל כך שברירי. להיות אדם זה אף פעם לא קל, אבל בגיל צעיר, משק כנפי פרפר יכול לערער את השפיות שלך, מה שפחות סביר שיקרה כשאת כבר בנויה לתלפיות ומחוספסת יותר בהמשך. אין צורך להכניס חספוס לחייך, בטח שלא בדמות גבר או בחור שאת רוצה למצוא חן בעיניו.

 

לא אוהב, סתם חרמן

 

למרות שזה כאב לי שזה כך, רק המון " כמעט" , זה עדיין לא היה מניע מספיק חזק בשביל לוותר על העקרון הזה רציתי אהבה, לא חרמנות. ואז מישהו אהב אותי

אז הייתי בתולה.

כאמור, ללא סנפיר ומתוך אידיאל, כי נורא רציתי שהפעם הראשונה שלי תהייה עם מישהו שאני אוהב, ויותר מזה, גם נורא רציתי שזה יהיה מישהו שיאהב אותי. לא היו לי בני זוג או חברים בתיכון, ולא הייתי מי יודע מה פופולרית עם גברים בתקופה הזאת, אבל תמיד היו הזדמנויות. הפעם הראשונה שממש הייתה לי הזדמנות קונקרטית לשכב עם מישהו, היתה עם מ' (היי נשמה, אם אתה קורא את זה, תחזיר כבר צלצול יא זבל), ידיד נפש מדהים שהייתי מאוהבת בו כל התיכון. הוא היה אצלי בסופ"ש אחד כשחזרתי הביתה מהצבא, והסיטואציה התחממה. אבל לא הייתי מסוגלת להתפשר על מישהו שידעתי שעד כמה שאני אוהבת, לא אוהב אותי, אלא סתם חרמן. אז לא שכבנו.

להבדיל בין מי שבאמת אוהב אותך למי שסתם חרמן (צילום: shutterstock)
להבדיל בין מי שבאמת אוהב אותך למי שסתם חרמן (צילום: shutterstock)

 

בשלב מסויים היו גם אפשרויות ממש לא רעות, כמו ס' החתיך ההולנדי שדווקא מאד אהב אותי, ואני מאד אהבתי אותו, אבל בכל זאת רציתי לראות אם הוא באמת אוהב את החריקות שבנפש שלי או שלא. והוא לא. היו עוד מאהבים פוטנציאלים שגרמו לי להרגיש סקסית ונחשקת, ובכל זאת לא העזתי לשכב איתם. תמיד חשבתי לעצמי שזה לא מספיק טוב. ולמרות שזה כאב לי שזה כך, רק המון " כמעט" , זה עדיין לא היה מניע מספיק חזק בשביל לוותר על העקרון הזה של להרגיש בטוחה ואהובה. כמו הספר המיתולוגי מהניינטיז – נמאס מזיונים, רוצה אהבה. ולי היה נמאס מזיוני המוח. רציתי אהבה, לא חרמנות. ואז מישהו אהב אותי, ואפילו היה חבר שלי, והרגשתי בטוחה לתת לו להציץ בנפשי, והוא נשאר.

אני שמחה שחיכיתי. למרות שאחרי החבר הראשון, סקס הפך למשהו יותר שגרתי ופחות מיוחד ומלא משמעות סימבולית, את הכאבים שחוויתי בעקבות אהבות נכזבות וזיונים נטולי אינטימיות למדתי בשנות העשרים פלוס, מחושלת ומקומטת (נזקי השמש!), אבל לא בגיל 16. לא רציתי להתפשר. ואני גאה בזה. 

פשרות עושים מבוגרים, לא ילדים ונערים עם כל הזמן שבעולם, עם העולם לרגליהם. אל תתפשרו, יש לכם חיים שלמים של לחשוב אם בא לכם להתפשר או לא. בנתיים תחיו אמיצים ונוצצים, כמו שהגיל מאפשר. זקנים מרירים שמוותרים על אהבה ומזדיינים בשביל קצת חום ואינטימיות זה ממש לא כזה שוס. וכדאי לכם להאמין לי, אני זקנה (יש שיאמרו מרירה!).

גיל 16 הוא גיל של גילויים, לא גיל של קמילה נפשית ורצון לאישורים וחיזוקים של זרים משועממים שלא אכפת להם מהנפש שלך. גיל 16 הוא גיל שבו אפשר לגלות שהאנשים שאת רוצה לפגוש הם כאלו שירצו לאהוב את הנפש שלך, את התוכן שלך, את ההומור והניצוץ שבך. והם יהיו אלו שיהיו מוכנים לאהוב אותך, ואולי כדאי לסמוך עליהם, אם הם ראויים לך, עם הגוף שלך.