אמנות ההישרדות: חיי האמנים בתל אביב נחשפים לעיני הציבור

קירות מתפוררים, אזורי תעשייה נטושים, מדרכות שבורות, מהגרי עבודה, מבקשי מקלט, ניחוחות של פסולת, הזנחה, זנות, חולדות וסמים - אלה פניהם של חלקים ניכרים מדרום תל אביב. מתחת לשכבה המחוספסת, הקודרת והאפרורית מתקיים רובד נוסף: גדוש, ססגוני, מפתיע, מלא חיים ויצירתי. הוא מורכב ממאות אמנים שמצאו להם בית במקומות שטרם פוחלצו בידי ברוני הנדל"ן. 200 מהם, שרבים מהם מתגוררים או פועלים בדרום העיר - אבל לא רק - יפתחו את הדלת למשכנם האינטימי בפני הקהל הרחב בסוף השבוע הקרוב, במסגרת אירועי "אוהבים אמנות – עושים אמנות".

לא קל להיות אמן בישראל, ובתל אביב בפרט. מצד שני, עיריית תל אביב-יפו מובילה כמה מהלכים לטובת האמנים: ועדה לאירועים מיוחדים של אמנים שמציגים בחללים ציבוריים, מאפשרת לאמנים לבקש השתתפות במימון; 35 מקלטים ציבוריים משמשים אמנים במשך עד 6 שנים (יש לעבור ועדה ציבורית של אוצרים ואמנים); עבודות שנעשות במסגרת "אוהבים אמנות, עושים אמנות" נעשות בתשלום; בפרויקטים נקודתיים כמו "קיר בעיר", האמן מוזמן לעשות עבודה על קיר ציבורי (כמו בניין העירייה); ועדיין, כמו שנכתב בפתיחת הפסקה הזו, מאבק ההישרדות של האמנים בתל אביב הוא קשה מאוד.

פאתי פלורנטין

למה אתם כאן? שאלנו את האמנית והאדריכלית רותם ריטוב, שמתגוררת ועובדת יחד עם בן זוגה, הצייר ובמאי הקולנוע גידי סמילנסקי, בפינת הרחובות אלפסי ובן עטר (סמוך לדרך סלמה הרועשת). "חיפשנו מקום שיהיה גם בית וגם סטודיו, כי אי אפשר לשכור גם בית וגם סטודיו כחללים נפרדים", מסבירה ריטוב. "העלויות מאלצות אמנים רבים לרדת דרומה ולהיות יצירתיים בנוגע להמשך העשייה והחיים. באזורים הדרומיים של העיר יש מקום להזדמנויות". ריטוב כבר עזבה מסיבות כלכליות את חלל שהותה הקודם , ApartArt, ששימש כסטודיו-גלריה-דירה באזור הצפוני יותר של השכונה.

ריטוב וסמילנסקי. זוג יוצרים (צילום: דור נבו)

בני הזוג נמצאים בקומה העליונה של בניין, מעל נגריות ותעשייה זעירה אחרת, בחלל ש"מתגלגל" בין אמנים: סיגלית לנדאו התגוררה כאן, עילית אזולאי גם כן. ועוד צלם עיתונות שאותו החליפו ריטוב וסמילנסקי. השניים חילקו את המרחב לשלושה אזורים - יצירה, אירוח, ואזור פרטי – שבכולם יש עבודות אמנותיות בין אסופה של חפצים (מיטה שהפכה למחיצה, ארגז משוודיה, ספה שהתגלגלה במשפחה, תנור שעובר בירושה בין השוכרים, וקצת איקאה).

קיבוץ גלויות 45

כמה מטרים דרומה משם ניצב מבנה תעשייתי, שמבחוץ מאיים בחזותו על העוברים והשבים, אבל בתוכו פעורה חצר פנימית שסביבה יש שלל דלתות ססגוניות. בשנים האחרונות החלו אמנים לפלוש לבניין הזה, וכעת מדובר בקהילה בת 15 יוצרים. אחת מהם היא דינה לוי, שבשמונה השנים האחרונות מגיעה כל יום מכפר סבא ועולה לסטודיו שלה, שנמצא בקומה הרביעית. לוי גילתה את עולם האמנות בגיל 42, לפני כעשור, לאחר קריירה בענף המחשבים, והיא מנסה לאבד את השליטה שהייתה לה בעולם הקודם בדרכים שונות: "אני ממציאה כל מיני דרכים כדי לצייר, כדי להגיע לכתמים. ספריי, אקריליק, שמן, מברשות גדולות".

דינה לוי. נוסעת מכפר סבא כל יום (צילום: דור נבו)

בקומה מתחתיה התמקם לאחרונה ניר אדוני, שעובד בחלל קטן יחסית (45 מטרים רבועים). "חיפשתי הרבה זמן חלל תעשייתי, כזה שאפשר להרעיש בו ושיש בו הרבה חיבורי חשמל", הוא אומר. אדוני חוקר את נקודות המפגש הטעונות בעיר, בין החדש לישן, בין המוזנח והמתפורר למטופח והזקוף. העבודות שלו פיגורטיביות, מורכבות מדימויים ברורים שנגזרים מהעיר ושמודבקים או נבנים מחדש כמו אוניות, אבנים, צריחים, קירות ובתים. אחת מעבודותיו התייחסה למסגד חסן בק, ש"פשוט נעלם ליד מלון דיוויד אינטרקונטיננטל" לדבריו, ולכן רק צריחו של המסגד נראה בעבודה שלו. "בעיר יש מלחמה, מאבקים ויחסי כוחות, והארכיטקטורה והביטוי שלה בעיר הופכים למקור ההשראה", מדגיש אדוני.

ניר אדוני. עיר במלחמה (צילום: דור נבו)

שיעורים חינם: מטרופוליס בקרית המלאכה

אחד מאזורי המאבק בעיר הוא קרית המלאכה, שכלואה בין הרחובות המפויחים והסואנים שוקן והר ציון. מדובר במקבץ מבנים תעשייתיים, שאותם תיכנן יצחק רפפורט בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ושתמיד נחשבו לאזור שוליים שמשך אליו אמנים ויוצרים. בסוף השבוע הקרוב ייפתחו דלתות הסטודיות של 45 אמנים שיעבירו בו שיעורים חד-פעמיים בחינם, במסגרת פרויקט "מטרופוליס" (אוצרים: ערן איזנהמר, קרני ברזילי ויהונתן ה. משעל).

פגשנו את חגית קזיניץ, שתעביר שיעור על "איך אפשר ללכוד רוח, כמה שוקל סוד, מפגשים בין צורה לתודעה". ואת אוריאל מירון, שילמד את אורחיו "איך לא להבין אמנות: מדריך למתבונן הפעיל". חללי העבודה של מירון וקזיניץ שונים, ומשעל מסביר ש"הם מייצגים תפישות שונות של הפעלת סטודיו - מירון הוא סטודיו של אמן כפי שניתן לדמיין סטודיו של אמן, קצת הפוך ומבולגן. הסטודיו של קזיניץ דומה לחלל תצוגה".

קזיניץ. מפחיד להישאר בלילה (צילום: דור נבו)

מירון מפסל בחומרי גלם גסים, כמו פלסטיק, פוליאסטר ועץ. הוא יוצק, מפרק ומרכיב, ובעיקר בוחן את גבולות החומר. בחלל העבודה שלו מונחים אובייקטים צבעוניים אמורפיים, שנוצרו לאחר ששוחררו מתוך תבנית גמישה. בפינה אחרת זרוקים אלמנטים שהיו פעם כיסאות "כתר פלסטיק" ונבנו מחדש, כך שבאמצעים פשוטים הפך מוצר גנרי לפריט one off (חד-פעמי). מירון, שילמד את משתתפי השיעור כיצד לפרש אמנות באופן עצמאי ולא באמצעות תיווך, לא מעניק פרשנות כפויה לעבודותיו: "אני רוצה שהצופים לא יהיו פאסיביים. שיחשבו על העבודות, ושהן יקבלו חיים חדשים דרכם".

מירון. להפוך את הצופים לאקטיביים ועצמאיים (צילום: דור נבו)

מקלט ביפו

במקלט ברחוב צהלון הרופא ביפו פועלת בשלוש השנים האחרונות האמנית והתרפיסטית אדווה דרורי, במסגרת מיזם של העירייה המאפשר לאמנים לשכור מקלטים בזול במשך 6 שנים. מתחת לקרקע, בלב שכונה יפואית מעורבת, מתגלה עולמה הפנימי של דרורי. החלל, שנראה במבט ראשוני תמים ועשיר בצעצועים, בבדים, בחוטים ובתחרה, פוער במבט נוסף תהום אלימה: הבובות פצועות ומדממות. פעם אחת כבר נאלצה דרורי להתפנות מכאן, בימי מבצע "עמוד ענן", והסיטואציה שהמקום מייצר משפיעה על יצירתה: "אני עושה הקשרים בין הפצע החברתי לפצע הביוגרפי האישי, כשחלק מן העיסוק הוא קורבן ותוקפן".

דרורי. המקלט משפיע על היצירה (צילום: דור נבו)

רגע לפני שנהפוך לנדל''ן

בתום הסיור בדרום העיר חזרנו למרכזה, לבניין קומותיים ברחוב ברנר, שם יוצרת לבדה בחמש השנים האחרונות ליהי תורג'מן. כשנכנסה אליו הוא היה נטוש, וכעת הוא מיועד להריסה, כך שתורג'מן תפונה מכאן. סביב חלל היצירה של תורג'מן נחשפת הקקופוניה התל אביבית: מלון בוטיק, בנייני מגורים חדשים וישנים, גן ילדים ותאטרון היידיש, ושאון האוטובוסים השועטים ברחוב אלנבי דומיננטי ברקע. מרחב העשייה של תורג'מן גס ומחוספס, ופזורות בו עבודות שהיא יצרה לאורך זמן. להגדרתה, היא מייצרת ארכיטקטורה, ארכיאולוגיה, ניקיון ולכלוך, על גבי הקירות שנחשפו וקולפו ושפיסותיהם המפוררות הודבקו מחדש על הקיר או על יריעות קנבס. זה רגעו הנדיר של המקום, דקה לפני שהקירות שיצרה מחדש ייהרסו, ותורג'מן תיאלץ לנדוד למקום אחר, שטרם פוחלץ.

תורג'מן. קול קורא לנדוד לנדוד (צילום: דור נבו)

• לאתר האירוע "אוהבים אמנות עושים אמנות"