הדפסה
לכתבה באתר
בין העיסוקים שלי יוצא לי פעם בכמה זמן להנחות אירועים. אתמול הנחיתי ערב שהגעתי אליו ברגשות מעורבים - טקס יום הזיכרון לקורבנות תאונות הדרכים.
את הטקס מארגן משרד הרווחה (שמעניק סיוע למשפחות), עם הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ופורום פ.ע.ו.ל.ה שמאגד את הארגונים והעמותות שפעילים בנושא. בפגישה עם מארגני הטקס בבית קפה בתל אביב ניסיתי למתן את השפה המליצית, ואת הפאתוס של הטקסטים. "זה לא יעזור לך", אמרו לי, "בטקסים האלו לא נשארת עין יבשה".
ואכן, מצאתי את עצמי אתמול, מאחורי הקלעים של אולם יהלום ברמת גן, מנגבת את עיני ומקנחת את אפי למשמע הסיפורים של ההורים שאיבדו את בתם היחידה בגלל נהגת עייפה שפגעה במכוניתה, את האמא ששני בניה נדרסו למוות בציר ז'בוטינסקי המסוכן, את הבחורה שאחותה נדרסה במעבר חציה בהיותה בת 14 בגלל נהג שלא שם לב, ושאחרי ערעור זוכה מאשמה. כשדנה ברגר שרה את "יש בזה טעם" שיננתי לעצמי "לא, אני לא בוכה". כשהטקס המשיך, גם לה היה קשה לעצור את הדמעות, להתעשת ולעלות לשיר שוב.
שידרתי יותר מעשר שנים בגלגלצ, מבקשת בוקר בוקר מנהגים "לנהוג בזהירות", לשים לב, להתבונן. אבל עד שלא באתי במגע עם הכאב החשוף של המשפחות הפגועות, לא הפנמתי את החרדה הזאת: שמצד אחד זה כל כך לא בשליטתי, ומצד שני זה בדיוק בידיים שלי.הטקס, הסיפורים של המשפחות, גרמו לי להבין יותר מאי-פעם עד כמה חיים שלמים יכולים ללכת בשנייה אחת. שנייה אחת של עיניים על התגובה באייפון, שנייה אחת של נגיסה בסנדוויץ', של חוסר ריכוז. הפוסטרים המקסימים שפירסמתי פה בעבר קפצו לראשי, על כל המשמעות שלהם.
מיכל, אחותו של קובי כהן , זיכרונו לברכה, הופיעה בסרט לזכרו וביקשה בדמעות: צאו חמש דקות מוקדם יותר כדי לא למהר, חכו עם התשובה לסמס עוד חמש דקות עד שתגיעו הביתה, או עצרו בצד. כשאתם באוטו - תהיו באוטו. לא בשום מקום אחר.
אני האמא הכי לא חרדתית שאני מכירה - לקחתי את הילדים שלי להודו ולסיני, הם ישנים אצל חברים מגיל שלוש, גם בתל אביב וגם ביישוב שבו אנחנו חיים היום, צועדים לכל מקום לבד, ברגל. אבל אחרי הטקס אתמול חזרתי כולי חרדה. בבוקר, כששני ילדיי ישנו לצידי, חיבקתי אותם והתקשיתי לא לבכות, קרועה מעצם המחשבה שמשהו יכול לקרות להם, וזה לא בידי.
זה בידיים שלכם. כשאתם נכנסים לאוטו ולוקחים את ההגה בידיים, אתם לוקחים את האחריות לחיים של הילדים שלי. ואני את זו לחיים של הילדים שלכם. הצטערתי שאני לא משדרת בגלגלצ כדי לומר את הדברים האלה הבוקר, ונזכרתי שאני יכולה לפרסם אותם גם כאן, בבלוג. הטקס אמש היה אמנם לזכר ההרוגים, אבל גם חייהן של משפחות הפצועים, שבאחת הופכים לשנים של טיפולים בילד, ילדה, אשה או בעל פגועים או נכים -- משתנים ונהרסים. ואחרי הטקס נותרו שני דברים במחשבתי, שאותם רציתי לכתוב הבוקר:
1. כפי שקרא ישי מאיר בדבריו על בתו, שאבריה נתרמו לחמישה אנשים, הוא לחתום על כרטיס אדי לתרומת אברים. שבתוך איזו טרגדיה שלא תקרה לנו, תהיה גם נקודת אור.
2. לא לגעת בטלפון הנייד בזמן נהיגה. הכל יכול לחכות, ובלבד שהאהובים עלינו יחזרו הביתה בשלום.