הדפסה
לכתבה באתר
אם רשתות המזון הן כמו הבורסה, סוג של נייר לקמוס למשהו טוב או רע שעתיד (או לא) להתרחש, אז הרחובות שלנו עומדים, כך נראה, בפני איזה בום. התפוצצות אוכלוסין, אולי. אחרת קשה להסביר את פלישת הרשתות דווקא לשכונה הקטנה הרוויה במרכולים פרטיים. בחודשים האחרונים נפתחו, במרחק של מקסימום עשר דקות הליכה זה מזה, סניפים של:
ו:
בנוסף אליהם, בימים אלה נולד לסניף הקיים של:
אח צעיר:
שקם על חורבות:
שלא הצליח להחזיק מעמד:
החמישה האלה, מתווספים לשני תל אביבים ותיקים שכבר קנו לעצמם אחיזה בשכונה:
סניפי הרשתות עתירות המשאבים הם כמו פיל. אמנם לא בחנות חרסינה, אבל פיל. אי אפשר שלא לראות אותם. לא רק בגלל גודלם, אלא גם בשל השפעתם הרעה על האסתטיקה של המרחב הציבורי, או במילים פחות מכובסות: הטינופת שהם מוסיפים לרחובות הלא נקיים ממילא, עם עלוני השיווק המיותרים שהם תוקעים בכל חור:
ומפזרים מדי יום, מבוקר עד ערב, בכל פינה:
מי שמוצא בזה סימן לצמיחה מבורכת ותנופת פיתוח בריאה לא מכיר את מי שהולך למות. "אתה יודע, יש כאן הרבה חנויות קטנות", אמרתי למנהל שניצב בפתח הסניף של ויקטורי, כמה ימים לפני פתיחתו. "כן", הוא אמר ונד בראשו, "חלקם יצטרכו לסגור. אנחנו מכירים את זה ממקומות אחרים". כמו מכבש כבד, הרגל התאגידית הגסה מאיימת לרמוס את העסקים הקטנים ולמחות ללא זכר את אופיים הייחודי. סניף השופרסל מתגאה אמנם בקב"ט:
אבל בשום סניף של שום רשת אין:
כמו זו המקבלת את פני הלקוחות ב:
החנות הקטנה (שקוראים לה גם "אצל דני") משמשת כמכולת כבר שמונים שנה, ארבעים מהן בבעלות המשפחה של אברהם, שכבר נפטר. רעייתו וילדיהם (דני, אחיו ואחיותיו), עובדים שם מבוקר עד ליל, ובשנים האחרונות, כדי לשפר את השורה התחתונה, הם מכינים גם:
בערבים מתכנסים גברברי השכונה בכניסה, יושבים על ארגזים ריקים לשתות בקבוק בירה ולשוחח על הא ודא. כך עושים גם אחרים (רק בבוקר ובתוספת טורנירי שש-בש) בפתח המכולת הקטנטנה בשדרות וושינגטון:
הקטנה השלישית יושבת כבר שנים מעבר לדרך שלמה:
ובעליה מכריז בגאווה מוצדקת בהחלט על יתרונו המובהק:
מלבד שלוש הוותיקות האלה, הרחובות שלנו מוצפים במינימרקטים פרטיים ומשפחתיים, כמו למשל "הרפורמה":
בעליה -- יותר מעשרים שנה בשכונה -- אדמונד, יהודית, אושר ועובדיהם הם האנשים הכי טובי מזג ואדיבים שאפשר לפגוש. איזה עוד סוחר יזכיר לעצמו:
נחמד מאוד גם יוסי, המרוחק מהם חצי דקת הליכה על רחוב פלורנטין:
שלושים ושתיים שנה בשכונה. בהתחלה היה ירקן, אבל בשנים האחרונות, כשעוד ועוד חנויות נפתחו סביבו, נאלץ להכניס גם מוצרי מכולת, כולל מעדניה קטנה, ולהאריך את שעות הפתיחה – צעד שהולך ונעשה, לדבריו, פחות ופחות משתלם. "כן", הוא מודה, "מרגישים כבר את הרשתות. ולא", הוא אומר, "הלקוחות לא נאמנים". אבל הוא מבין אותם. "ברשתות", הוא מסביר, "מוכרים להם במחיר יותר נמוך מהמחיר הסיטונאי שאני מקבל". הכיוון, אם כך, ברור. ורק מעבר חציה קצר מפריד בין יוסי לבין הקונקורנציה הקרובה:
אלפרד ברכה, הבעלים של סופר מרקט הברכה, הוא אחד שהייתי רואה פעם בטלוויזיה מעשן סיגר במשחקי כדורגל של מכבי תל אביב. בזמנו הוא גם היה פעיל במאבק של בעלי החנויות הפרטיות. המינימרקט שלו, המופעל על ידו ועל ידי ילדיו, פתוח כל הלילה, ומעברו השני של הרחוב מפעילה המשפחה גם חנות ירקות קטנה:
לאלפרד, יוסי ואדמונד נוספה כבר לפני כמה שנים, בקצה המערבי של רחוב פלורנטין, בפינת אברבנאל, פיצוציה שהלכה והשתדרגה למרכולית:
ולזו נולדה לפני כשנתיים אחות גדולה יותר בפינת הרצל:
האחיות האלה שייכות לשני אחים חרוצים ויעילים, העובדים סביב השעון, שייאלצו עכשיו, כמו כל האחרים, להתמודד לא רק עם פתיחת הסניף של שופרסל, אלא גם עם פתיחתו של מינמרקט פרטי נוסף, ולא קטן, בקצה המזרחי של הרחוב, בפינת רחוב העלייה:
שישה מינימרקטים וסגרנו רק רחוב אחד (פלורנטין). והם לא לבד. במעגל הקרוב יש להם ארבעה מתחרים:
ו:
מאזן ביניים: שבעה סניפי רשתות, שלוש מכולות, עשרה מינימרקטים (שמועות על הקמת מינימרקט נוסף בהרצל), ורק עכשיו אנחנו מגיעים לרחוב העליה. הרחוב הסואן משובץ לאורכו בתשע מכולות ומרכולים פרטיים, מיוחדים פחות. או יותר:
מלחמת הקיום מאלצת אותם להוריד מחירים, לפתות במבצעים:
ולהציע אקסטרות בנוסח:
מכונית לכל פועל? מכולת לכל מובטל. ולא רק מכולת, גם ירקן. על רחוב העליה לבדו יש שלושה ירקנים גדולים. הוותיק:
החדש:
והמזדמן, שפתוח רק לפעמים:
לא תמיד פתוח, אבל בקיץ רק הוא הציע:
חוץ מאלה ישנו שלמה הנחמד:
לשלמה יש בעונה:
ולפעמים גם:
כששואלים את שלמה "כמה?", הוא אומר: "שלושים ושתיים לירות". שלמה מדבר בלירות וגם מקשט את החנות באמנות:
וגם הארבעה אלה לא לבד. עבור הירקן החמישי, החנות הקטנה היא רק מקפצה:
ולפני שהירקות שלו יוצאים בדרכם לכל הארץ, הם חונים הרבה פעמים בכחול לבן:
התחרות, אם כן, עזה. ועוד לא הזכרנו את המעדניות ברחוב לוינסקי, הבורקסיות, הסנדוויצ'יות, השאוורמיות, הפלאפליות, החומוסיות, המאפיות, הממתקיות, הפיצוציות וחנויות המשקאות. שלא לדבר על בארים, מזנונים ומסעדות. אין רחמים ברחובות שלנו, אך יש נחמה: מכאן לא יוצאים רעבים. גם לא בעלי החיים, אגב. בזירה הזו התחרות עזה לא פחות:
על חמש החנויות הקיימות ברחובות שלנו מזה זמן:
עומדת לנחות בקרוב מאוד נציגה של רשת:
תקצר היריעה מלפרט את הנביחות שנשמעות כאן כבר עכשיו. יספיק ציטוט של אחד מבעלי החנויות: "נקמה לא מביאה הצלחה", הוא אומר ומפנה אצבע לעבר חנות הרשת, שפעם היה אחד מזכייניה. "רק אהבה מביאה עבודה", הוא מוסיף. וייתכן שזה דווקא ההפך.