הדפסה
לכתבה באתר
"הלו גברת, זה אני, זה אני עשיתי את זה", נשמעה מעל ראשי קריאה מפתיעה כשעצרתי לצלם את גומת העץ המחופה בקרשים ברחוב קורדובירו. הרמתי את הראש. גבר מבוגר חובש כיפה הציץ מהמרפסת שבקומה השנייה. "את מה עשית?" שאלתי. "את הקרשים האלה", הוא אמר והצביע לעבר הגומה. לפני ששאלתי למה, מיהר להסביר. "מסריח", הוא אמר והצמיד שתי אצבעות לנחיריים. "החתולים מחרבנים פה, הכלבים מחרבנים פה. פניתי למוקד, פניתי לעירייה, פניתי למשטרה, לאף אחד לא אכפת". ברקע הדהד קולה של מכונה לשטיפת מדרכות בלחץ מים, שבדיוק חלפה ברחוב הקטן. "גם להם אמרתי", המשיך לבן השיער והצביע לכיוון מכונת השטיפה המתרחקת, "לאף אחד לא אכפת". הוא גר כאן ארבעים שנה. בא מרוסיה. "ממול היה פעם בית כנסת בוכרי", הוא מספר, נכון להאריך בשיחה. "אני צריכה ללכת", אמרתי. "אז תטפלי בזה", הוא קרא אחרי, "תזכרי, רחוב קורדובירו תשע". איך אפשר לשכוח.
רחוב קורדובירו הוא מה שמכונה רחוב משולב. יש מתווכים שקוראים לו "רחוב הולנדי". כביש צר, מפרצוני חנייה לדיירי הרחוב בלבד, הרבה עצים והמון חתולי רחוב ואופנועים. ברור שכוונת המתכנן העירוני היתה טובה. הרחוב נראה נעים ויפה, עד שמורידים את העיניים למטה:
ומקרוב יותר:
שורשי העצים מרימים את המדרכות, ולמה משמשות הגומות כבר שמענו. בקטלוג של אקרשטיין מסגרות האבן של הגומות שייכות לקטגוריה: אבני גן ותיחום, ונקראות "אבן תיחום גומה לעץ". יש עשרות סוגים, מתברר. אבל ברחובות שלנו יש ל"אבני תיחום גומה לעץ" מאפיין שלא יוזכר בשום קטלוג; הן נוטות להישבר:
לא רק ברחוב קורדובירו:
תיחום הגומות הוא גם הוכחה לחוסר אחידות משווע, כזה המעיד על היעדר שיטת עבודה. שני עצים צמודים זה לזה ברחוב פרנקל -- לאחד תיחום מאבן רחבה, לשני מאבן צרה. למה? ככה.
אבל יותר מכל אלה, תיחום גומות העצים הוא הוכחה נוספת לתופעה חמורה ומטרידה הרבה יותר; ברחובות שלנו לא גומרים את העבודה. משקיעים הון, משפצים, מרצפים, אבל כמעט תמיד נשארת פינה לא סגורה:
חסר גרוש ללירה, כמו שאומרים:
וכשכאילו מסיימים את העבודה, עודפי חומרי הגלם נשארים מוטלים ברחוב:
בתרבות כזאת של "לא יודעים לגמור" נוצרות תופעות תמוהות, כמו למשל עמודים שאינם משמשים לדבר ברחוב שטרן, ששופץ במהלך השנה האחרונה:
גם רחוב מזרחי שופץ במהלך השנה האחרונה. השלט שמכריז על כך עדיין מתנוסס בגאווה לראווה:
אבל כך נראים הסימונים של אזורי החניה בחלקו הדרומי של הרחוב חודשים ספורים אחרי שנצבעו:
הבעיה, אם כך, אינה שהעירייה לא עושה. היא עושה. אבל עבודה לא טובה, לא מוקפדת:
ולא רק בתחום התשתיות. בחודשים האחרונים יש שיפור ניכר בתדירות איסוף הזבל ברחובות שלנו, אבל זה מה שמותירות אחריהן המשאיות:
עושים, אבל לא מקפידים. סביר להניח שהצרות הנקודתיות האלה כלל לא מגיעות ללשכת ראש העירייה בקומה ה-12. ייתכן שהבעיה היא בשלב המכרזים; אולי ברמת הפיקוח. זה לא משנה. כך או כך, הרחובות שלנו מטונפים ושבורים:
המדרכות שוקעות, ואפילו מי המזגנים בקיץ נקווים בהן לשלוליות:
את מה שנשבר:
לפעמים גם מתקנים:
אבל לא נראה שהתיקון הזה יחזיק מעמד זמן רב. ברחובות שלנו תיקונים הם טלאים:
וכאלה גם הנסיונות לנקות את הקירות מגרפיטי. סתם מריחות רשלניות של צבע לבן:
זה, לדוגמה, מה שהיה מצויר על הקיר ברחוב השוק במשך יותר משנתיים:
פתאום החליטו לנקות. וכך זה נראה עכשיו:
או ברחוב פרנקל:
כמו שאמרה חברה חכמה על מלחמת הסרק של העירייה בגרפיטי: "קודם לא היה מלוכלך ועכשיו לא נקי". (מחקרים אמריקאיים, אגב, מלמדים שכיסוי גרפיטי בצביעה, כמוהו כמתיחת קנווס חדש ונקי עבור הציירים. כלומר, זו לא השיטה. אבל זה גם לא המקום להרחיב בנושא). אם יש לעירייה עודפי צבע לבן, עדיף לשמור אותם לסימונים משמעותיים, כמו למשל מעברי חציה:
או אזורי חניה:
על הכביש לא מסומן דבר, העיקר שמעליו יש שלט:
מצד שני, אולי עדיף לא לסמן בכלל, אם כשמסמנים זה נראה כאילו עבר כאן צייר שיכור:
הרשלנות הציבורית מזמינה יוזמה פרטית ופיראטית:
וגם, יש להודות, פנינה נדירה:
הרבה פחות פנינים והרבה פחות נדירים הם עמודי מניעת החניה. ברחובות שלנו הם באים בשני סוגים:
איש לא יוכל לומר מתי משתמשים באחד ומתי בשני. אך גורלם זהה:
ובלכתם הם מותירים על המדרכות חותם דומה:
מכיוון שהשמנמנים האפורים יותר נפוצים, הם גם יותר נופלים:
וגם מותירים סוגים נוספים של מזכרות:
גם אותם מתקנים מדי פעם. זה למשל תיקון טרי:
וזה תיקון וותיק:
לשמנמנים האפורים, אגב, יש עוד דרכים למות:
לא רק מלמעלה, גם מלמטה:
אבל למזלנו, ברחובות היצירתיים שלנו, יש לשני סוגי העמודים גם עוד דרכים לחיות:
כדי לשמור על מצב רוח טוב לא אדון הפעם במצב פחי האשפה:
לא במפגעים הרבים שמחוללת תאוותם של כרישי הנדל"ן:
וגם לא בתפיסת מקומות חניה על ידי עגלות הפסולת שלהם:
לקינוח אציג תופעה:
מה זה החורים האלה? כמו שלכל איש יש שם, כך לכל חור היה פעם תמרור. אז היה. עכשיו נשאר לי רק להחליט למי להצביע בבחירות הקרובות לעירייה.