געגוע רקום: מחווה לשיעורי המלאכה של פעם

חלק מילדי שנות ה-70' המאוחרות, הנושקים לגיל הארבעים, וודאי חולקים בזיכרונם סצנה דומה: פעם-פעמיים בשבוע, נהגו המורים לחלק את הכיתה לשתי קבוצות – הבנים והבנות – ובעוד הראשונים היו פונים לשיעורי נגרות, הבנות היו נאלצות לחתוך בצלים בשיעורי כלכלת בית. עם זאת, קוראים מבוגרים מעט יותר אוצרים זכרונות נעימים בהרבה: שיעורי מלאכה ארוכים, מושקעים, שבהם לימדו תפירה, סריגה ורקמה, עבודה עם אובניים או על שולחן שרטוט. היום, מוסד שיעורי המלאכה כבר כמעט ונעלם ואת מקומו, במקרה הטוב, החליפו שיעורי "טכנולוגיה". תערוכה חדשה, המציגה בגלריה הפרטית "נירה'לה" שבבית לחם הגלילית, מחזירה את הכבוד האבוד לשיעורי המלאכה, ומציגה עבודות מקוריות שנלמדו בשיעורים ההם - עבודות רקמה וסריגה, קרמיקה ועץ, עבודות מפורצלן וחוטי נחושת ועוד ועוד.

נורית וולפה, אוצרת התערוכה, מסבירה כי הרעיון שעמד בבסיסה היה לאסוף אמנים שעבודתיהם מתייחסות למה שלמדו בשיעורי המלאכה, או שהן משתמשות בכלים שאותם רכשו שם. "אז נורא הקפידו על החוקים", מסבירה נורית, " כולם עשו את אותו הדבר, ולא תמיד היה מקום לביטוי אישי או ליצירתיות". חלק מהאמנים בתערוכה, היא מספרת, זכרו את שיעורי המלאכה בחיבה, בעוד אחרים קבלו מעט על בלימת היצירתיות. עם זאת, מסבירה נורית, האמנים הסכימו כי אותה נוקשות מפורסמת הביאה לתוצאה חיובית משמעותית אחת: "כתלמיד, אתה לומד לעבוד נקי ומסודר, לעשות את הדברים כמו ש'צריך' לעשות אותם. השיעורים הללו הקנו כלים נהדרים להמשך, לכל תחום היצירה".

עוד במלאכת יד בערוץ עשו בעצמכם

>> הפגישה המרגשת שלי עם בתיה עוזיאל

>> הבלוגריות הכי שוות ברשת

השיעור שלא נגמר לעולם

רקמה על מסך מחשב. אפרת מירב (צילום: נירה גרין)

בדומה לאמנים אחרים, גם אפרת הביאה את המשיכה למלאכה מהבית: "אני לא מכירה את עצמי בלי יצירה. לימדו אותנו סריגה בבית הספר, ואמי לימדה אותי בבית. בגיל 8 כבר בניתי לעצמי גיטרה. את הכל אני אוהבת לעשות לבד, ואני מאוד אוהבת רטרו. לכל סוודר שתסרגו בעצמכם יש ערך גדול בהרבה מכל סוודר שיוצר בסין, או כל מותג אחר – יוקרתי ככל שיהיה".

היום, מירב היא מעצבת מוצר ואמנית מיחדוש (up-cycle, תהליך שבו הופכים חומרים או חפצים ישנים לחומרים או מוצרים חדשים) ובין השאר יוצרת תיקים מפנימיות צמיגים, שטיחים מטי-שירטים, אהילים מעטיפות של ממתקים ועוד. מירב מסבירה שמעולם לא עזבה את שיעורי המלאכה ההם, ומאמינה שהטכניקות והכלים שהקנו לה שיעורי המלאכה משמשים אותה עד היום. "שיעורי המלאכה העניקו משהו שהוא מעבר לאותו סינור שתפרתי, או מאפרה שעיצבתי – הם מעצימים את התלמיד, ובעיקר את אותם תלמידים שהמקצועות היותר קונבנציונאליים – כמו חשבון או לשון – פחות מדברים אליהם". היום, היא אומרת, זה נראה לה "מוזר" שילדים ובני נוער לא יודעים לתפור כפתור, או אפילו "להחזיק מספריים כמו שצריך".

10 שנים של שיעורי מלאכה

רקמה על קרמיקה. רחל צמיר (צילום: נירה גרין)

רחל צמיר, היום אמנית קרמיקה, יצרה מחווה מיוחדת לחולצות הרקומות שלמדה לתפור בשיעורי המלאכה לבנות בבית הספר הריאלי בחיפה בשנות ה-50. גם היא, כמו מירב, מוקירה תודה לאותם שיעורים שהקנו לה את הביטחון לגשת לכל חומר ויצירה – ולעשות בהם כשלה.

"כשאני הייתי ילדה, שיעורי המלאכה התחילו בכיתה ב' והסתיימו בי"ב – ואפילו הבנים רקמו בכיתות הנמוכות", היא נזכרת בחיוך. "מאוחר יותר הם המשיכו למה שקראו אז 'מלאכה בנים' – עבודה עם יריעות נחושת וכדומה, ואנחנו המשכנו ל'מלאכה בנות'". בתיכון, שיעורי המלאכה התפתחו, וצמיר נזכרת בשיעורים שבהם יצרו חולצות וחצאיות, כפפות וגרביים בחמש מסרגות.

"אני מאמינה שכדי שאדם יהיה יצירתי", מסבירה רחל, "צריך לתת לו כלים, וזה בדיוק מה שעשו מורי המלאכה שלנו. עד היום אני יכולה לתפור כל דבר, ואני ניגשת בביטחון לכל חומר". בתערוכה עצמה, יצרה רחל שלוש חולצות מקרמיקה, שהדוגמאות עליהן לקוחות היישר מחולצות שלמדה לרקום לפני 60 שנה.

תורה בעל פה שהולכת ונעלמת

סל רקום. דליה ברנובר (צילום: דליה ברנובר)

בדומה למירב ולצמיר, גם דליה ברנובר – אמנית אקססוריז וחפצים לבית – "לא זוכרת רגע אחד" שבו לא עסקה במלאכה. ברנובר, שהשתמשה בטכניקות סריגה ורקמה כדי ליצור סלים צבעוניים לתערוכה, נזכרת במקורות ההשראה העיקריים שלה - סבתותיה וחברותיהן, שלימדו אותה לרקום, לסרוג ולתפור, ונתנו לה את הכלים המשמשים אותה עד היום ביצירותיה. "הייתי ילדה של 'בא לי', והן לא עצרו את היצירתיות שלי. בגיל 12 כבר קיבלתי מכונת תפירה במתנה".

ברנובר זוכרת בחיבה את שיעורי המלאכה בבית הספר ואת החוגים השונים ב"מרכז לאמנויות לנוער" בבאר שבע, שם גדלה. "מישהי פעם כינתה את שיעורי המלאכה ההם 'תורה שבעל פה', ואני מאוד מסכימה איתה", היא מסבירה, "בכך שהפסיקו את לימודי המלאכה, בעצם עצרו את השרשרת הבין-דורית הזו. לכן אני כל כך שמחה על הגעגוע הנוכחי למלאכות ההן, החזרה לפשטות, של חיים מחוברים יותר לעצמך. זה לא עומד בסתירה לחיים עם המחשב – ואפשר לשלב רקמה וסריגה עם כל עיסוק מודרני, בין אם אתם נשים או גברים, בדרך לעבודה ברכבת או אחרי שהילדים הולכים לישון בערב".

לסיכום, אם גם לכם בא לספוג קצת זכרונות מפעם, ולהתרפק על המורה מלכה משיעורי המלאכה הפרטיים שלכם, מומלץ לשלב טיול בצפון עם ביקור בתערוכה.

• התערוכה "מחווה למורה למלאכה" מציגה בגלריית נירה'לה , בית לחם הגלילית, עד 12 באוקטובר.