הדפסה
לכתבה באתר
דמיינו לעצמכם את התסריט הנפוץ הבא: אתם מצליחים – בסכום כסף גדול שאין לכם באמת – לשכור או אפילו לקנות דירה בשכונה שבה אתם רוצים לגור. נניח שהשכונה הזאת היא בתל אביב. ייתכן שיש לכם אפילו משפחה קטנה, שאתם מוכנים לתת הכל תמורת איכות חיים מינימלית בעבורה, ואתם באמת נותנים: אתם משקיעים את הסכום החודשי הגדול הזה, ששואב חלקים ניכרים ממשכורתכם, בקורת הגג הזאת, בשכונה הזאת, בעיר הזאת.
אין כמעט חניה בשכונה, כמובן. מדי פעם משהו מתפנה. אם יש לכם מזל, אתם תופסים. כבישי הכניסה והיציאה מהשכונה פקוקים רוב הזמן, אבל היי, אתם אומרים לעצמכם, זאת תל אביב. ואתם מסתדרים. מנסים לרכב על אופניים וללכת ברגל כמה שיותר. כמובן שביומיום, כשאתם צריכים להגיע לעבודה – בדרום העיר, בהרצליה, בכפר סבא, ברעננה, לפעמים אפילו גיחות לירושלים – אתם זקוקים למכונית. וכמובן שגם את הילד הקטן והתינוקת קצת קשה להסיע על האופניים לסבא ולסבתא בחדרה. אי אפשר בלי מכונית.
>> רוצים לדעת מה קורה באדריכלות ובעיצוב? הירשמו לעדכון השבועי שלנו
ובוקר אחד, ממש מטרים ספורים מדירתכם החדשה, משהו מתחיל להתרומם – ומתרומם במהירות. תוך שבועות ספורים, אתם מבינים שמדובר במגדלים – חומת מגדלים, למעשה – שאין לדעת היכן יסיימו לגרד את קו הרקיע. הם בנויים בצפיפות המזכירה שיכוני עוני ופרויקטי דיור מסובסד בחלקים הפחות טובים של קווינס, ובינתיים אתם סופרים שמונה, עשר, 11 קומות – והמנופים ממשיכים לחוג מלמעלה.
אז אתם מבררים. ומגלים שאוניברסיטת תל אביב, באישור העירייה ובביצוע חברת "שיכון ובינוי" של שרי אריסון, מקימים שם מעונות סטודנטים חדשים בצפיפות-שיא (20 מ"ר לכוך) בשם הפסטורלי "ברושים". בגדול, אתם שמחים; העסק נראה אמנם צפוף, אבל השכונה שלכם היתה תמיד אוניברסיטאית וצעירה בזכות הסטודנטים, ואתם לגמרי בעד יוזמות דיור בר-השגה בשבילם.
אבל אז אומרים לכם שהמעונות, שהוקמו על הרכס הגבוה ביותר בשכונה ובעיר, אמורים היו להתנשא לגובה 4 עד 8 קומות לכל היותר, כי כך מחייבת התב"ע העירונית – תוכנית בניין העיר שמיטב האדריכלים והמתכננים שקדו עליה, והיא מסמך בעל תוקף חוקי. וכמה קומות נבנו עד עכשיו? ובכן, 11."הקלות", קוראים לזה. אבל זה לא הסוף, כי המנופים ממשיכים לחוג מלמעלה. ואתם מגלים שהתוכנית עכשיו היא בכלל לבנות במקום מגדלים בני 18-19 קומות, כולל מרכז מסחרי גדול.
מילא, אתם אומרים. שיהיו בריאים הסטודנטים, העיקר שיהיה להם איפה לגור, ואם שרי אריסון עושה מזה כמה גרושים על הדרך, שיבושם לה. גם עשירים צריכים לחיות ממשהו.
אבל אז מתברר לכם שלא רק התב"ע נרמסה כאן, אלא גם אתם באופן אישי. כל פרויקט המגדלים הזה נבנה, מתברר, מבלי שתיחפר מתחתיו חניה תת-קרקעית, כפי שמחייב החוק. כלומר ש-1,300 הסטודנטים שהפרויקט אמור לאכלס בצפיפות, לצד מרכז מסחרי גדול, לא יזכו לשום חניה. אפס. נאדה. הם גם לא יוכלו לזוז משם בלי רכב – כי הפרויקט ממוקם על רכס גבוה, והתחבורה הציבורית היחידה הסמוכה אליו היא מסוף הרכבת הארצית.
הסטודנטים ייאלצו, לפיכך, להשתמש ברכבם כדי לצאת ולחזור למעונות. גם חבריהם והוריהם שיגיעו לבקרם. גם המבקרים במרכז המסחרי. איפה יחנו כל האנשים האלה? הנה איפה לא: מתחת לפרויקט. הנה איפה כן: בכל הרחובות הסמוכים והפחות סמוכים. כי העירייה פטרה את "שיכון ובינוי" מחפירת חניון, ובכך חסכה לשרי ולאוניברסיטה כמה עשרות מיליוני שקלים, וגזרה על התושבים מגורים ללא חניה כלל, אי פעם (על אף שחלקם, אגב, שילמו לעירייה עשרות אלפי שקלים תמורת מה שקרוי "כופר חניה", להלן הסיכוי שיום אחד תהיה להם חניה בשכונה).
למה שהעירייה תפטור את היזם ממחויבותו החוקית? בואו נחשוב. עכשיו בואו נפסיק לחשוב, כי אין לנו הוכחות. אבל העובדה היא שהיזם קיבל פטור ממחויבות שעלותה עשרות מיליוני שקלים. בנוסף, הסטודנטים וגם תושבי השכונה צפויים כעת לעמידה יומיומית בפקקי-ענק בניסיון להיכנס ולצאת מהשכונה, מכיוון שנתיבי הגישה למגדלי המעונות צרים אפילו כיום ואינם בנויים לאכלס תעבורה של עוד מאות מכוניות בשעה.
בשלב הזה אתם חשים קצת כמו ארתור דנט ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", שיום אחד התעורר בבוקר רק כדי לגלות ליד ביתו דחפור צהוב, שכל מטרתו להזיז את הבית קומפלט כדי לפנות מקום למעקף חדש, שאיש לא טרח לעדכן את ארתור בעניינו. אתם יודעים שהסיכוי שלכם להיאבק על זכויותיכם – ולגרום לעירייה לעמוד במחויבויותיה החוקיות, להיצמד לתב"ע ולחייב את היזמים במתן פתרון חניה – קלוש. ראיתם את זה קורה מספיק פעמים לתושבים באזורים אחרים בעיר, שמגדלי מגורים מפלצתיים הוקמו בסמוך לחלונותיהם, השמש נשללה מהם לתמיד, עורקי התחבורה המובילים לבתיהם הסתתמו וזרימת האוויר הפכה לפראית וכאוטית, כפי שקורה מתחת למגדלי ענק. חלקם התאגדו, מחו, הסבירו, הגישו התנגדויות. אבל הבטון, היזם והכסף הגדול ניצחו תמיד את רווחת התושב. תמיד.
ומצבכם ההסברתי אפילו קשה יותר: עכשיו אתם מצטיירים כמו תושבים מפונקים שאינם מעוניינים ברווחתם של סטודנטים חסרי-כל, ויש שאפילו מאשימים אתכם כי אתם חוששים מהמעונות כי אלו יגזלו את מטה לחמכם: השכרת דירות לסטודנטים. עכשיו לכו תסבירו שדירותיכם לא מושכרות לאיש מלבדכם ושאתם בעד הסטודנטים ורוצים אותם בשכונה, רק שאתם מבקשים את המינימום המגיע לכם על פי חוק: הסדרת חניה צמודה למגורי הענק החדשים, הרחבת תשתיות הגישה, ואם רק אפשר – שיודיעו לכם מראש ולא בדיעבד. בכל זאת, אתם גרים כאן ומשלמים ארנונה. זה הכל.
ואז מגיעה העיתונות האוהדת לפרויקט. היזם הזריז והאדריכל מציגים לנעמה ריבה, הכתבת הנלהבת, את הדמיית המחשב – שבה נראה קומפלקס השיכונים הצפוף והאפור שמתרקם לנגד עיניכם כמו אוטופיה ירוקה ומרווחת. הם מסברים את אוזנה שהפרויקט הוקם בזמן שיא "בזכות שיטת הבנייה", בשעה שאתם יודעים שזמן השיא הושג בזכות הפטור הלא-חוקי מחפירת חניון או מיידוע התושבים. הכתבת מתפייטת על פרויקט "קרוב לעיר שלא מוסיף אפילו חניה אחת", ואתם יודעים שהפרויקט מרוחק מאוד מהעיר, והדיירים ייאלצו להשתמש ברכבם הפרטי כדי לצאת ולבוא ממנו, שכן אופניהם ורגליהם לא יובילו אותם בזמן סביר אפילו עד מחצית הדרך לאנשהו בעיר.
הכתבת – שמקדשת שימוש בתחבורה ציבורית – משמשת שופר למדיניותה של עיריית תל אביב תחת רון חולדאי, המתעלמת באופן גורף מהעובדה שהתחבורה הציבורית במטרופולין הגדולה בישראל אינה בנויה כלל למאה ה-21 ומורכבת מאוטובוסים מעשנים ואיטיים ותו לא. בתנאים כאלה, בוודאי שהתושבים נזקקים לרכביהם הפרטיים, ושום סנקציה כספית או חנייתית לא תשכנע אותם אחרת. בשורה התחתונה, הם צריכים להגיע ממקום למקום בזמן.
בשעה שלונדון, ניו יורק ופריז נהנות מתשתית יעילה של רכבת תחתית המגיעה (כמעט) לכל פינה בעיר ומאפשרת ויתור ממשי על רכב פרטי ביומיום, תל אביב אפילו לא קרובה לשם. כל פתרון ריאלי בתל אביב יהיה מוכרח לקחת בחשבון את הרכב הפרטי, שכן הרכב הפרטי כאן כדי להישאר, לפחות בטווח הנראה לעין (אנחנו לא באמת מקימים רכבת תחתית בקרוב, נכון חבר'ה? אנחנו רק מניחים לה אבני פינה).
כל גישה אחרת היא התכחשות לעובדות הלא נוחות של מציאות חיינו בעיר הזאת. ולא, תושבי העיר לא יעברו בהמוניהם לרכיבת אופניים; לא עם המרחקים שבין תל אביב לפרווריה ואפילו בין צפונה לדרומה, לא עם שני ילדים קטנים, ובוודאי שלא ב-33 מעלות ו-70 אחוזי לחות. גם כאן, שום סנקציה לא תעזור. מוטב להכיר בזה ולא לשגות בהזיות שווא על עיר ריקה ממכוניות שתושביה מדוושים להנאתם. תל אביב איננה העיר הזאת, ולא תוכל להיות בקרוב.
מה אני רוצה לומר? בסך הכל את האמת על פרויקט מעונות הסטודנטים ברמת אביב, נסיבות ואופן הקמתו, והדרך שבה הוא מצטרף לעוד עשרות פרויקטי בינוי-לגובה עירוניים מהשנים האחרונות, שלקחו בחשבון את רווחת כולם מלבד זו של התושבים. לפחות במקרים הקודמים, אגב, הקפידה העירייה על תשתית חניה לכל מגדל חדש. עכשיו גם זה כבר מיותר.
וכך, המעט שמבקשים לעצמם תושבי שכונתי הוא הסתפקות ב-11 הקומות שכבר הוקמו על הרכס – לכשעצמן חריגה גדולה – ודאגה לתשתיות החניה והתנועה הדרושות על מנת לשרת קומפלקס עצום שכזה, על תושביו הסטודנטים והתושבים הסמוכים לו.
הגזמתי, הא?
