הדפסה
לכתבה באתר
מי שחולף על פני הבניין הגדול ברחוב אלנבי 110 בתל אביב יתקשה לדמיין שהמבנה האפרורי והאטום, המסתתר מאחורי חומות גבוהות, אכן היה מוקד עירוני שמיגנט אליו אלפי תושבים. "בית הכנסת הגדול" הוא רק עוד בית כנסת כיום – גדול אמנם, אך זניח, וממש לא המוסד הלאומי שהיה פעם. מי שיחליט לסטות לרגע מהמולת הרחוב, יוכל לטפס במדרגות הרחבות ולהיכנס פנימה, שם יגלה מקום מפלט שקט ומכונס בעצמו, שקומץ המתפללים בו מתקשים לשמוע את התנועה הסואנת בחוץ. 100 שנים חלפו מאז שהוגשה התכנית הראשונה לבניין בית הכנסת הגדול בתל אביב, ו-85 שנה מלאו לחנוכתו. רגע לפני שהאולם הענק שלו יארח המוני מתפללים לתפילת "כל נדרי" בערב יום הכיפורים, חזרנו אליו כדי לבחון מחדש את תולדותיו ומעמדו הנוכחי.
>> הירשמו לניוזלטר וקבלו עדכון אדריכלות ועיצוב שבועי
מקום לחילוניים ודתיים גם יחד
ההחלטה להקים בית כנסת מרכזי לעיר העברית הראשונה התקבלה כבר ב-1909, בתוכנית של "אחוזת בית", אך נדרשו עוד ארבע שנים למינויו של ועד שיקדם את הפרויקט, בראשותו של מאיר דיזנגוף, ששימש כראש הוועד של תל אביב (לימים עיריית תל אביב). תחתיו כיהנו בכירי היישוב כגון זלמן דוד לבונטין (מייסד בנק לאומי) ודוד צבי פנקס (לימים מחותמי מגילת העצמאות ושר התחבורה). הצבתו של אדם חילוני בראש הוועד להקמת בית כנסת סימנה את המטרה: ליצור מקום שאיתו יוכלו להזדהות דתיים וחילונים כאחד. ברוח התקופה, שבה קם לתחייה העם היהודי ועוצבה מחדש דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, ביקשו מייסדי בית הכנסת הגדול לראות את בני כל הזרמים והתנועות מסתופפים יחדיו במקום שיהיה נכס תרבותי-לאומי.
דיזנגוף ביקש להשיג את המימון באמצעות חקיקת תקנה, שמחייבת כל בעל מגרש בעיר שמתכוון להקים עליו מבנה לשלם מס להקמת בית הכנסת - חצי גרוש לכל מ"ר. שארית התקציב גויסה ממכירת מקומות ישיבה לכל החיים במחיר של 100 לירה כל אחד. על בסיס התוכנית הראשונית (פרוגרמה) שהוגשה ב-1913 נערכה תחרות אדריכלים, וכעבור שנה כבר הונחו היסודות על-פי תוכניתו של הזוכה בתחרות, האדריכל הנודע אלכסנדר ברוולד, שתיכנן לימים את בניין הטכניון הישן ואת בניין בית הספר הריאלי בחיפה. אתר הבנייה לא היה ברחוב אלנבי, אלא ברחוב יהודה הלוי.
המלחמה שינתה את התוכניות, בכל המובנים
ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה. היא לא רק קטעה את הבנייה, אלא גם הביאה לביטולה של התוכנית שנבחרה ולהעתקת האתר כולו לרחוב אלנבי, זה שהפך באותן שנים למרכז החיים העירוניים בעיר הצעירה. כשהמלחמה הסתיימה, בית הכנסת הגדול של תל אביב אפילו לא היה קרוב לתחילת ההקמה מחדש.
ד"ר עדינה מאיר-מריל, שפירסמה ב-1990 את המאמר המקיף ביותר על תולדות בית הכנסת, מספרת שם כי תוכניתו של ברוולד בוטלה ב-1921, שלוש שנים לאחר תום המלחמה. את מקומו תפס אדריכל ידוע אחר, יהודה מגידוביץ - שהתמנה שנה קודם לכן לאדריכל ועד תל אביב – אך תוכניתו התבססה על זו של קודמו והציגה רעיון דומה: מבנה המורכב מאוסף אגפים דמויי קופסאות, כשעל האגף המרכזי מכסה כיפה גדולה בקוטר 18 מטר. הבניין תוכנן לאכלס 1,500 מקומות ישיבה ועוצב בהתאם לרוח התקופה, בסגנון אקלקטי ששילב השפעות ממזרח וממערב. תוכנית הבניין סימטרית, עם ציר מרכזי המתחיל ברחבת כניסה גדולה, חוצה כניסה ומבואה וממשיך לאולם התפילה המרכזי, דרך הבמה ועד לארון הקודש הקבוע בקיר המזרח.
האדריכל גלעד דובשני, שחקר את עבודתו של מגידוביץ, כותב בספרו "יהודה מגידוביץ אדריכל" כי "התפיסה החללית של הבניין היא של גושניות נקייה, כמעט מודרנית, המזכירה במידה רבה את הגושניות של 'בניין לרקין' בניו יורק שתיכנן פרנק לויד רייט ב-1904". לעיצוב המנורות, תשמישי הקדושה וחלונות הוויטראז' הוזמן זאב רבן, אמן ומורה בבצלאל, ששילב ביצירתו תמונות המייצגות את תחיית החברה היהודית בארץ ישראל. את הקונסטרוקציה, שהייתה מורכבת במיוחד בבניית הכיפה העליונה, תיכנן המהנדס ארפד גוט, שהתמחה בבניית גשרים ומבני בטון ופלדה. בין המבנים שתיכנן להם קונסטרוקציה בתל אביב אפשר למצוא את בניין "קזינו גלי אביב" (אף הוא בתכנון מגידוביץ), מגדל המים ברחוב מזא"ה והמרכז למיפוי ישראל בפינת הרחובות לינקולן ויהודה לוי.
מחאה חברתית הייתה כבר אז
הקמת הכיפה דרשה מאמץ מיוחד. לצורך הקמתה נערך מכרז נפרד לקבלנים, שייקר את עלויות הבנייה וגרם עיכוב נוסף של כמה שנים. לא רק הקמת הכיפה הייתה מכשול להשלמת הבניין, אלא גם המשבר הכלכלי שפקד את העולם. למרבה המזל, בשיאו של המשבר הגיעה תרומה נדיבה מהברון רוטשילד - 3,000 לירות הוא נתן - והודות לכך הושלם סוף-סוף הפרויקט ב-1928. באותם ימים הסתמן מחסור כבד ביחידות דיור פנויות ובמקומות עבודה, בעקבות גלי העלייה הרביעית, ועל חנוכת הבניין הגדול העיבה ביקורת חברתית: כיצד בונים בית כנסת מפואר בזמן שיש אנשים שאין להם מקום לישון?
הבניין, שהתנשא לגובה 25 מטר (כמו בניין בן 8 קומות), היה במשך שנים רבות המבנה הגבוה בתל אביב וכיפתו נצפתה כמעט מכל מקום בתל אביב הקטנה. בעשר השנים הראשונות לקיומו הוא עדיין היה מוקף חולות, עד שב-1938 החליטה העירייה לערוך תחרות אדריכלים לעיצוב סביבת בית הכנסת. בתחרות זכה האדריכל זאב רכטר, שהציע כיכר בסגנון הפיאצות האיטלקיות של התקופה: בית הכנסת ישכון במרכזה של רחבה, כששורת מבנים רציפה בעלת חזות אחידה (שלוש קומות על קומה מסחרית) תקיף את הכיכר. במפלס הרחוב, ארכדה עם קשתות תקשר בין הקומה המסחרית לכיכר ותשתלב בסביבתה באמצעות מעברים מקורים המקשרים לשדרות רוטשילד בדרום ולרחוב נחלת בנימין במערב. תוכניתו של רכטר הוגשמה חלקית: המעבר לרוטשילד בוטל ולא כל הארכדה נבנתה. רכטר תיכנן גם את "בית מני", השוכן ממש מול הכניסה לבית הכנסת.
מורשת רוטשילד תלויה על הקיר
מיד עם חנוכתו, הפך בית הכנסת הגדול למוקד התכנסות משמעותי - לא רק בחיים התל אביביים אלא בארץ כולה, ולא רק כאולם תפילה אלא כבמה מרכזית של עצרות וכינוסים. טרום עידן הטלוויזיה, כשגם מכשירי רדיו לא היו בני-השגה בכל בית, התייצבו בבית הכנסת מנהיגי היישוב העברי - ראש הסוכנות היהודית, ראש העירייה, הרב הראשי והאחרים – כדי לשאת נאומים לציבור. לפני מותו ביקר הברון רוטשילד בבית הכנסת, כדי לבשר לנוכחים על צוואתו הרוחנית. הצוואה תורגמה לעברית ונכתבה על קלף שנתלה על קיר בית הכנסת.
הבניין תרם את חלקו למאבק הציוני בתקופה הסוערת של המנדט הבריטי, וב-1946 ערך הצבא הבריטי חיפוש במרתפי בית הכנסת וחשף מצבור נשק, שהוטמן כנראה ללא הסכמת הנהלת בית הכנסת. האירוע חולל משבר. החיים האזרחיים נעצו יתד בבית הכנסת הגדול, וכמעט מיותר לציין שגם החיים הדתיים התבססו בו. אחד האירועים החשובים בשנה היה "הסליחות", שנערך לקראת ראש השנה ושודר מכאן מדי שנה באמצעות רדיו ירושלים.
אלא שהשילוב בין ההנהגה החילונית והדתית בבית הכנסת הגדול לא האריך ימים כאשר הוקמה מדינת ישראל. בהדרגה נחלש כוחם של בעלי העניין החילוניים, ובית הכנסת איבד את מעמדו הלאומי והפך ל"עוד" בית כנסת, עם שם התואר שמזכיר את תהילת העבר. בסוף שנות ה-40 התפללו בו כ-800 מתפללים קבועים, ומאז ירד מספרם והפעילות שקעה. אזור אלנבי עבר שינויים משמעותיים - אוכלוסייה שהזדקנה ולא התחדשה, התפתחות של העיר צפונה, פעילות מסחרית מידלדלת – שהטילו על בית הכנסת לא רק שקיעה תפקודית אלא מצוקה כלכלית. חוב כספי שנשאר מתקופת הבנייה צבר ריבית גדלה והולכת, עד שועד בית הכנסת לא הצליח להדביק את התשלומים לחברת החשמל, שאיימה מצידה לנתק את החשמל לבניין (בהתערבות העירייה, היא לא עשתה זאת).
השיפוץ שנכשל
כמו אז, כך גם היום: מימון בית הכנסת בא לו ממכירת מקומות התפילה בחגים, עליות לתורה, קיום שמחות ואירועים, וכמובן תרומות. אך כבר בתחילת שנות ה-60 נדרשו פרנסי בית הכנסת לחפש דרכים מקוריות יותר להבטחת עתידו של המקום. היו שהציעו למכור את המגרש כדי להקים בית כנסת גדול וחדש בצפון העיר. ב-1964, לאחר שהתקבלה תרומה מיוחדת נוספת מהברון רוטשילד (100 אלף דולר) ותמיכה מהעירייה, הוחלט שלא לפנות את הבניין הקיים אלא לשפץ אותו, במטרה למשוך קהל חדש וצעיר. לתכנון השיפוץ הוזמן האדריכל אריה אל-חנני, מבכירי האדריכלים בישראל וחתן פרס ישראל לאדריכלות, שתיכנן בין השאר את ספריית ויקס במכון ויצמן, את "יריד המזרח" ואת "אוהל יזכור" ביד ושם בירושלים.
ב-1966 הוכרז שהבניין ישופץ בתוך ארבע שנים, בהשקעה של שני מיליון לירות, תוך חיזוק וחידוש מבלי להוסיף אגפים חדשים. כדי לעדכן את חזותו לאופנת התקופה, הוצעה חזית חדשה שתעטוף את הבניין הקיים ותבודד אותו מסביבתו ומהרחוב הסואן. אל-חנני ושותפיו למשרד האדריכלים, ניסן כנען ויגאל אל-חנני, הציעו להפוך את הבניין לקופסה נקייה. מדרגות תלויות ברוחב 10 מטר מובילות לחזית גדולה, שחופתה בקיר אמנותי מקרמיקה מעשה ידי האמן שרגא וייל, חבר קיבוץ העוגן (שהיה חברו של אל-חנני ושיתף עמו פעולה גם בוילה יצק וולפסון במכון ויצמן). בריכות מים מחופות בפסיפס עם סמלי המזלות תוכננו להקיף את מערכת המדרגות, והן לא בוצעו בסופו של דבר (רעיון דומה מימשו האדריכלים ברחבת הכניסה להיכל התרבות בכפר סבא, שאותו תיכננו באותה עת).
סביב הבניין הצמיחו האדריכלים 40 עמודים המתנשאים לכל גובהו ומתקשרים אליו בקשתות שוכבות, אולי כמחווה לקשתות הארכדה שתיכנן רכטר. לפי התוכנית אמורים היו העמודים להתנשא מתוך מערכת בריכות היקפית, כשאת המרווחים ביניהם סוגרים לוחות פריקסטים (גרסה מודרנית למשרביות המאפיינות את האדריכלות המוסלמית). גם פנים הבניין היה אמור לזכות במתיחת פנים משמעותית, הודות למערכת מיזוג אוויר מרכזית, החלפת הריצוף, חידוש חדרי השירותים ועיצוב מחודש לאזור ארון הקודש.
ב-1969 הוחל בשיפוץ, שהסתיים בתחילת שנות ה-70. הניתוח הצליח, החולה כמעט מת. "החזית החדשה, שנעשתה מתוך בורות ועזות מצח, לא רק שהרסה את איכותו האדריכלית של הבניין אלא גם פגעה באיכות הכיכר שנוצרה סביבו", כתב לימים דובשני. "רק חוסר התחשבות מדהים בערכים של אדריכלות קיימת הביא לשינוי שנעשה בבניין בית הכנסת הגדול, ואיתו עוד בכייה לדורות, על הרס של מקום קיים, עם איכויות שיהיה קשה מאוד לשקמן".
אל-חנני הלך לעולמו לפני 30 שנה. האדריכל ניסן כנען, שעבד איתו על הפרויקט, זוכר שההתייחסות לבניין הייתה כאל מבנה ישן וחסר אופי חיצוני. "חשבנו לעטוף אותו באריזה יפה, אך לא כל העבודה נעשתה כי לא היה כסף ומנהלי בית הכנסת חשבו שכבר השיגו את המטרה", הוא טוען. "לדעתי, השיפוץ השיג את מטרתו. הוא נתן לרחוב אלנבי אופי קצת אחר, ולבית הכנסת העניק אופי וצורה ארכיטקטונית מעניינים יותר". שותפו לתכנון, יגאל אל-חנני, דוחה את התפישה שהפרויקט הצליח וטוען כי מהתוכנית המקורית לא נעשה כמעט דבר: "מה שביצעו היו רק ההכנות, והפרויקט אפילו לא נכנס לשלב הביניים. יצקו רק את העמודים ההיקפיים ולא ביצעו בכלל את כל החזית החדשה, שהייתה מאוד מורכבת והייתה משנה לגמרי את הבניין".
אפילו הכיכר הפכה למגרש חניה
עם העובדות אי-אפשר להתווכח: החומה הגבוהה ניתקה את בית הכנסת מהרחוב, והרחוב מצידו התנער מבית הכנסת. היום, כשהולכים ברחוב אלנבי ונכנסים לקטע המשיק לחומת בית הכנסת, נדמה שהמדרכה רחבה יותר. את מקומן של החנויות תופסים קבצנים וחסרי בית ששוכבים על הרצפה או על אחד הספסלים הצמודים לחומה, ואם מרימים את הראש אל על, רואים את העמודים הגבוהים וחסרי הפשר שתיכנן אל-חנני. הכיכר הייחודית שהעירייה ביקשה ליצור סביב בית הכנסת הפכה למגרש חנייה, ורק הברים שנפתחו כאן בשנים האחרונות מצליחים להחזיר את החיים בשעות הערב.
בית הכנסת ממשיך לתפקד כמוקד תפילה בשעות היום לעוברים ושבים הפוקדים את הרחוב ועובדים בסביבתו. אלה משתמשים באולם התפילה הקטן המצוי בקומת הרחוב ויכול לאכלס כ-400 מתפללים, אך בניגוד לימות החול, בשבתות וחגים מתקשה בית הכנסת לשמור על קהל קבוע ופעיל. הבניין הגדול והיקר לתחזוקה מתקשה לשרוד כלכלית, ולכן הוא מציע את שירותיו כאולם שמחות.
לפני שנה הציעו יזמים לממן את שיפוץ בית הכנסת, כדי לזכות בהקלות בנייה (ובעברית: להוסיף גובה לבניינים שהם מתכוונים להקים בפינת הרחובות אלנבי ואחד העם). יצחק נאמן, נשיא בית הכנסת, סיפר השבוע שהוא קרא על כך בעיתון. אף אחד לא פנה אליו, ונדמה שההצעה ירדה מהפרק בשלב זה. "בית הכנסת זקוק לשיפוץ דחוף", טוען נאמן, "לנו אין כסף וכל עבודת הניהול מתבצעת בהתנדבות. אנחנו לא מקבלים אגורה משום גורם, ורק הודות לחתונות אנחנו יכולים להמשיך ולהחזיק את בית הכנסת. אנחנו נאבקים שיבואו אנשים, אך אין הרבה דתיים בסביבה, האוכלוסייה התבגרה ובשבתות יש לנו בעיה קשה".
בתל אביב יש 550 בתי כנסת, ש"מעל ממחצית מהם פעילים יום-יום" להערכתו של הרב אליהו כאלף, המופקד על הנושא מטעם הרבנות העירונית. בית הכנסת הגדול הוא עדיין בית הכנסת הגדול ביותר בעיר, מדגיש כאלף, והבעיות הכספיות שלו אינן יוצאות דופן: "בתי הכנסת חיים מתרומות, ובימים אלה, כשיש קיצוץ רוחבי במשק, אז המצב נהיה יותר גרוע. אך נאמר שבבית ה' לעולם אין חושך ולמרות הקשיים מצליחים להתמודד עם המצב".
אם אתם גרים בתל אביב ומתלבטים היכן לשמוע את תפילת "כל נדרי" בערב יום הכיפורים, בבית הכנסת הגדול של תל אביב (אלנבי 110) תתחיל התפילה 10 דקות לאחר השקיעה. הכניסה חופשית.
