הדפסה
לכתבה באתר
עכשיו אלה רק זכרונות. לפני שלושה שבועות חלפתי ברחוב הרצל ועצרתי כדי לצלם:
אז, נתפסתי למילים: בס"ד, בסיעתא דשמיא, המודפסות על גבי שקי החול שניצבו בעגלה רתומה לטרקטור לצד עוד בניין ההולך ומשתפץ ברחובות שלנו. חשבתי על השם היפה "רחמים". אחר כך פניתי לעגלת האשפה הסמוכה:
גם 62, מספר הבית שהושלך לעגלה, הונצח. מנהל העבודה, או מי שזה לא היה, אמר לי: "צלמי את הפועלים, לא את האשפה". מבוישת, צילמתי מבחוץ:
אחר כך המשכתי הלאה. כעבור ימים אחדים קשה היה שלא לעצור שם שוב. שלד בניין מגולח מתכולתו וחפור מתחת ליסודותיו, הוא מראה מושך. אפוקליפטי:
מין בטן גדולה וריקה. מבט די נדיר אל הקרביים החשופים; בניין גדול תלוי על שני קסמי בטון:
כעבור עוד יומיים, בשעת צהריים, הרחוב נחסם לפתע לתנועה. משאית גדולה פרקה ערימת כורכר אל תוך הבטן הריקה:
זו היתה דרמה זוטא. מי יכול היה לשער שכעבור עוד יומיים המקום יהפוך לזירת אסון, בשל קריסת התקרה על הפועלים. אחד נהרג וחמישה נפצעו. וכל זה ב-11 בספטמבר:
מי שצריך לשאול את השאלות הנכונות בוודאי ישאל אותן עכשיו. לנו לא נותר אלא להצטער.
***
לצד הכניסה לבניין, על הקיר הכתום, התנוססו במשך חודשים רבים דמות אפורה וסירת מפרש קטנה:
אז מחר, אולי נפליגה בספינות. היום לא. היום יש חור:
