הדפסה
לכתבה באתר
הפרנציפ של הימים הנוראים המתרגשים עלינו די פשוט. מכיוון ש:
אנחנו מקבלים הזדמנות למרק את היחסים עם המקום:
ככה שאחרי כיפור, לקראת הכיף של סוכות, אפשר יהיה לחוש:
מכיוון שמירוק המצפון אינו דבר פשוט, היהודים המציאו מנהג יפה:
"תשליך" קוראים לו. המאמינים מצווים להרחיק, ביום הראשון של ראש השנה (אבל אפשר גם לפני יום כיפור), אל מחוץ לעיר:
להתקבץ:
ליד מקווה מים:
אבל עדיף אחד שיש בו:
למה דגים? כי "אין להם גבינים ועיניהם פקוחות תדיר", מסביר הרב גרשום הרפנס, "כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה". אז:
כשמקווה המים הוא שלולית מי מזגנים, הדגים על הקירות:
אבל העין בכל זאת פקוחה תמיד:
מקורו של המנהג, אגב, במזרח אירופה. משם הוא התפשט לכל קהילות ישראל, אך לפי ויקיפדיה הוא לא כל כך תפס אצל ה:
כך או כך, עורכי התשליך עומדים ביום הנכון, לפני השקיעה, על גדת המקווה הנבחר, מנופפים בכנף בגדם ומשליכים למים את חטאיהם. החטאים האישיים הם אישיים. כל אחד והעניין שלו:
לא קשה לשער שרבים נוגעים ב:
אבל לפי דעתי, אם כבר עומדים ליד שלולית, אפשר לנסות ולהיפטר מעוד כמה חטאים, גם אם הם לא ממש פרטיים.
ויפה שעה אחת קודם:
גם בחגים צריך לומר את האמת:
אדם לאדם:
החוק הוא צחוק:
איש לא יכול להכחיש שיש:
השד המפלג חוגג:
גם אחרי אמנון לוי, רבים עדיין מתביישים לומר:
התחושה ברחוב היא ש:
אבל יש כאלה שנהנים מזה. העשירים בונים:
אבל הצעירים לא יכולים לקנות:
לכן יותר חולמים על:
מאשר על:
כולם רצים אחרי דבר אחד:
ומי שאין לו, אין לו:
למרות שבתורה כתוב:
אנחנו לא אוהבים:
ממש לא אוהבים:
ולא מתביישים לקרוא בקול:
וזו לא השורה התחתונה בחשבונית הנפש. בדרך ל:
חייבים לספור גם את:
מותר לומר:
וחובה לזעוק:
נכון, קשה להאמין שהכל יסתדר עם תקיעה אחת ב:
אבל כנראה שרק אחרי שנודה ונשליך, נוכל לצפות ל:
או לפחות ל:
בינתיים, יום עסל יום בסל:
נאחזים ב:
וממתינים, בלית ברירה, על כוס של:
ל:
שכנראה:
יגיע.