"היי", שמעתי פתאום את קולה השקט והמהוסס בחדר הקטן שהמה מרעש צלצולי טלפונים ומתנדבים שמתרוצצים ממקום למקום. "את עובדת כאן?" היא ניסתה לברר.

"עדיין לא", צחקתי, אבל אז הבטתי בעיניה ועלה בי הדחף לעזור לה. עמדה מולי אישה תמירה ורזה, בשנות השלושים לחייה, אוחזת בתיק ממותג שראה ימים יפים יותר. "איך אוכל לעזור לך?" שאלתי מיד. 

 

ילד שני? בלתי אפשרי

"שמעתי שכאן עוזרים, תומכים ומלווים נשים אשר עומדות לבצע הפלה, בעיקר על רקע קשיים כלכליים של המשפחה".

"נכון", הסכמתי ועוד לפני שהסברתי לה שאני אורחת כאן בדיוק כמוה, היא הזיזה כיסא וישבה במטר הפנוי שמצאתי לעצמי בחדר. "תשמעי, אני נשואה כבר חמש שנים. יש לי ילד מקסים בן שלוש וחצי ואני שוב בהריון, למרות אמצעי המניעה שלקחתי. לא מתאים לי ולבעלי ללדת עכשיו עוד ילד". "למה?" התעניינתי בכנות וניסיתי להתגבר על תחושת ההלם ולעכל את הדברים שאמרה. יכול להיות שמה שאמרו לי נכון? האם האחוז הגדול של הנשים הפונות לאגודת "אפרת" הן בכלל נשים נשואות ולא חד הוריות?

אגודת אפרת או "האגודה לעידוד הילודה בעם היהודי", כפי שהם קוראים לעצמם, עלתה לכותרות לא מעט פעמים עם קונוטציות שליליות והאשמות שונות. החלטתי לקפוץ לביקור במשרד הקטן והצנוע שלהם שבירושלים, כדי לבדוק מה קורה שם, במקום שבעיני משתדל יותר מכולם לדאוג להרבות את מספר התינוקות בישראל.

בימים בהם עידוד הילודה אינו פוליטיקל קורקט, רציתי לשמוע מה מניע את ד"ר אלי שוסהיים, כירורג בכיר לשעבר בבתי החולים שערי צדק והדסה עין כרם והיו"ר של העמותה. מה מביא אותו לעסוק דווקא בפעילות זו? כשהגעתי הוא היה עסוק בפעילות השוטפת במשרד ולא הצלחנו לשבת ולשוחח. המשרד הקטן המה בערמות של מוצרים חדשים, ניירת אינסופית, מתנדבות, עובדת סוציאלית נמרצת ובקיצור, עשיה רבה.

רציתי להניח את עצמי באיזשהו מקום ולבסוף מצאתי לעצמי את המטר הרבוע אליו הצטרפה אלי מאוד מהר כרמית המתלבטת. 

 

הריון נוסף ואיתו - פחד עצום

"מה שמך?" שאלה אותי. "מלי? נעים מאוד. אני כרמית. את יודעת איך זה. החיים במדינה הזו יקרים מאוד. המצב הכלכלי שהורע לאחרונה, הביא אותנו לנקודת משבר. כשמצאתי את עצמי בהריון נוסף, השתלט עלי פחד עצום. גם ככה אני בקושי מסתדרת עם המשכורת הקטנה שלי כפקידה בעסק פרטי. בעלי פוטר והיה מובטל כמה חודשים ולאחרונה הסתדר בעבודה. אנחנו בקושי..."

חייכתי אל כרמית. עצם העובדה שפנתה לכאן, זה אומר שהיא מתלבטת, כי מי שרוצה לעשות הפלה לא מתלבטת אפילו. אני רוצה להגן על זכויותיה של האישה שמולי, כרמית, הזרה לי עד לרגע זה ויודעת כי זכותה של אישה הרה השוקלת לבצע הפלה היא – להחליט מתוך ידיעה והכרת הנושא וידיעת הסיבוכים העלולים להיות מנת חלקה כתוצאה מביצוע הפלה יזומה.

אני שולפת את אחד הפרוספקטים של "אפרת" וקוראת שם את הטענה על כך שארגונים הקוראים לעצמם פמינסטים אינם עושים דבר על מנת להגן על זכויותיה של האישה לדעת מה זו הפלה יזומה.

"ראי, כרמית", מצאתי את עצמי דוברת בלתי רשמית של האגודה. "כאן לא יחליטו עבורך מה לעשות. רק יעניקו לך ידע וישאירו את ההחלטה בידייך. ההסבר היחיד שיינתן לך הוא רפואי, מתוך דאגה לבריאותך הגופנית והנפשית העתידית".

"אני יודעת. גיסתי עשתה הפלה יזומה לפני ארבע שנים והיום היא מתקשה להרות", סיפרה כרמית בצער. "אני מקווה שהמצב הכלכלי שלנו יסתדר תוך כמה שנים ואני לא רוצה להתחרט על משהו שעשיתי לעצמי בעבר".

 

אין כמו חיוך של תינוק קטן

"קל מאוד להיכנס להריון וקשה מאוד לצאת ממנו", היא נאנחה. "לו הייתי יודעת, הייתי מגנה על עצמי עם משהו רציני יותר".

"עכשיו אנחנו נמצאים בהיום", הזכרתי לכרמית. "בואי ואשאל בשבילך, איך אפשר לעזור לך".

"בואו אל המחסן", מציע לנו חגי. "כולו מלא בתרומות מלב אוהב של אנשים שמבינים שאסור לגדוע חיוך קטן של ילד, שהעובר אינו יכול להתחנן על חייו בפני אמא שלו ושאפשר לעזור לאישה הרה המתקשה עם הצד הכלכלי".

האמנם? אני מתפלאה.

"בהחלט. אחרי שאנחנו בוחנים את המקרה על כל צדדיו - אנחנו נמצאים כאן כדי ללוות את האישה במשך כל תקופת ההריון ולאחריו, עם עזרה צמודה שמתבטאת גם במטלות כמו ללכת לבנק עבורה, לבצע פעולות שקשה לה וכמובן, להגיש עזרה כלכלית ממשית. העיקר שלא תזיק לגופה ולא תתחרט על כך שהפילה את עוברה".

כאמא לילדים מרגש אותי לשמוע את הדברים שלו, כי אכן, אין כמו חיוך של תינוק קטן... אני מצטרפת לחגי לביקור במחסן, שם ההתרגשות עולה מדרגה. מיטות מעץ, כולן חדשות, ריח של משהו טרי עולה מהן; ארגזים של בובות על המדפים - תרומה מאוסטרליה; מאות חליפות תינוק חדשות באריזה; עגלות חדשות ואפילו עגלות תאומים. בכניסה למחסן מאות חבילות מזון שעומדות לצאת לדרך.

"מדי יום יוצאות מכאן חבילות מזון מאילת ועד לצפון הרחוק", הוא מספר לי ואני מציצה לתוכן: טיטולים, מטרנה, בקבוקים, אוכל למשפחה.

 

ילדים - לא רק לעשירים

אני מסתכלת על המחסן, מסתכלת על החבילות ומביטה בפניה של כרמית שלובשות תקווה. "האמיני לי, אני רוצה תינוק. אני אוהבת תינוקות וחושבת שטוב יהיה אם לבן שלי יהיה עוד אח או אחות, אבל אני לא מסוגלת לחשוב על מאין אממן לו טיטולים, מנין נקנה לו עגלה, איך אלד אותו לחיים של רעב? האם אהיה רגועה שלפחות את הבסיס הוא יקבל? אני אתאמץ שהלאה, בהמשך החיים שלו, יהיו לו הורים בעלי גב כלכלי חזק יותר. המדינה לא יכולה לאפשר רק לעשירים ללדת ילדים! גם אני ובעלי, שתרמנו למדינה בצבא ובאזרחות, רוצים לגדל כאן משפחה!"

ד"ר שוסהיים מעיף לעברנו מבט ומחייך כשאני מבקשת שיסביר לי למה הוא כאן: "על אף שמשנת 1963 אני מטפל יום יום בחולים במחלות שונות, אין לי את היכולת להבטיח לאיש שהטיפול שאתן לו, התרופה שיקבל או הניתוח – יצליחו. מצב רפואי אחד בו אני יכול להבטיח ולתת אחריות, זה לאישה בהריון - להגיד לה שאם לא תפיל, לעולם לא תצטער על כך!"

כשהוא אומר את הדברים, אני מרימה עיניים לשמיים ואומרת: "ריבונו של עולם, תראה איזה עם נפלא יש לך, עם שאתה יכול להתגאות בו, איך אכפת להם זה מזה. קח את כל החבילות, קח את כל דמעות הצער וההתלבטות, דמעות האושר והשמחה, קח את כל התינוקות שנולדו בזכות הפעילות הזו ותן לעם שלך שנה טובה יותר ומבורכת יותר!"