מושב היוגב, מושב חקלאי ותיק שנמצא בליבו של עמק יזרעאל, נראה כמו פוסטר של ארץ ישראל הישנה: מרחבים של שדות בצבעים מתחלפים, רפתות, חממות ולולים. עד היום מתפרנסים תושביו מענפי חקלאות שונים. כאן גדלה אם המשפחה שבנתה את הבית הזה: אחרי שנים שבהן חיו באזור המרכז, ארזו בני הזוג את מטלטליהם וחזרו למושב, עם שני ילדיהם הקטנים.

 

את הבית בנו על מגרש בגודל 700 מ"ר, פתוח אל נוף השדות. האדריכלית רוית דביר תיכננה מבנה שמשתרע על פני 240 מ"ר, בשתי קומות: קומת כניסה בשטח של 180 מ''ר, שבה כל הפונקציות שמשמשות את המשפחה, וקומה תחתונה בשטח של 60 מ"ר, שפונה לאחור, אינה נראית מבחוץ בגלל שיפוע המגרש, ובה משרדה של האם.

 

מהרחוב נראה הבית כשתי קוביות מלבניות נקיות קווים. החלונות בחזית הזו מינימליים. החלונות הרחבים, שנמתחים מהרצפה עד לתקרה ומכניסים את נוף השדות פנימה, פונים לאחור. שש מדרגות יורדות מהרחוב אל המגרש, ומהן מוביל שביל ארוך מבטון מוחלק אל רחבת הכניסה לבית. משני צדיו נשתלה גינה בסגנון ארץ ישראלי. כניסה שקועה, מוצלת בגפן ומחופה בדק איפאה מקדימה את דלת האלון הרחבה.

  

מבט מהגינה הקדמית (צילום: שי אפשטיין)
מבט מהגינה הקדמית (צילום: שי אפשטיין)

 

מראה הבית מבחוץ מרמז על חלוקת חללי הפנים שלו: שני אגפים מלבניים, שביניהם מחברת המבואה. כאשר פותחים את דלת הכניסה נמשך המבט הישר אל החצר האחורית והנוף שנפרש ממול.

 

מבט מתוך הבית אל הכניסה המוצלת (צילום: שי אפשטיין)
מבט מתוך הבית אל הכניסה המוצלת (צילום: שי אפשטיין)

 

משמאל למבואה חלל גדול ופתוח, שבו סלון, פינת אוכל ומטבח. מצדה השני חדר השינה של ההורים, עם פינת עבודה וחדר רחצה צמודים. משם פונה הבית בזווית חדה אל חדרי הילדים (ממבט על מזכיר התכנון את צורת האות האנגלית L – ראו תוכנית למטה). חדר משפחה ופינת עבודה נוספת מפרידים בין אזור ההורים לשני חדרי הילדים, שחולקים חדר רחצה.

 

כדי לעמוד במסגרת תקציב הבנייה – קצת יותר ממיליון שקלים – נבחרו אריחי גרניט-פורצלן דמויי בטון לחיפוי הרצפה. החלונות הגדולים מוסגרו בברזל בלגי בגוון אפור בהיר. המטבח תוכנן בצורת האות ר': הארונות הגבוהים, שבמרכזם מקרר לבן, הוטמעו בקירות הלבנים ונצבעו בצבע זהה. בין הארונות לחלונות נוצרה נישה, שבה נתלה מעל משטח העבודה מדף. שני חלונות מאירים את משטח העבודה באור טבעי. "אי" אחסון מעץ אלון משמש גם כדלפק לארוחות היומיום.

 

קיר של ארונות לבנים, משטח עבודה מתחת לחלונות (צילום: שי אפשטיין)
קיר של ארונות לבנים, משטח עבודה מתחת לחלונות (צילום: שי אפשטיין)

 

מימין למטבח מוקפת פינת האוכל בנוף שנשקף מהחלונות, ולידה דלת זכוכית שממנה אפשר לצאת לגינה. צבעי שולחן האוכל ("איקאה") והכסאות ("פיק אפ בר כסאות") תואמים. מעל נתלתה מנורה לבנה ("וינטג'").

 

דלת שיוצאת מפינת האוכל אל הגינה (צילום: שי אפשטיין)
דלת שיוצאת מפינת האוכל אל הגינה (צילום: שי אפשטיין)

 

בסלון הוצבו רהיטים שונים, שחלקם היו בבעלות הדיירים שנים. "הדגש בעיצוב הפנים היה לייצר חלל אקלקטי, אנושי ורגוע, שלא ייראה כמו חליפה מוזמנת", מסבירה דביר. שטיח חבל ("איתמר שטיחים") תוחם את פינת הישיבה בסלון. ספה מרופדת בבד בגוון טבעי וכורסה בריפוד שחור פונות אל מסך הטלוויזיה, שלצדו תלתה דביר מקבץ א-סימטרי של תמונות. בפינה הוצב גוף תאורה עומד בצבע אדום, שעובר במשפחה מדור לדור.

 

מנורת וינטג' ורהיטי איקאה (צילום: שי אפשטיין)
מנורת וינטג' ורהיטי איקאה (צילום: שי אפשטיין)

 

ספרייה נמוכה בגוון עץ, שמורכבת משלוש יחידות ("איקאה"), מוקמה לאורך הקיר, ומעליה שלושה חלונות. לפניה הוצבו שתי כורסאות ישנות שרופדו באדום. שולחן קפה אובאלי בסגנון שנות ה-50 משלים את פינת הישיבה.

 

מעברה השני של המבואה נמצאים חדר ההורים, שירותי האורחים, חדר הכביסה והמדרגות היורדות אל הקומה התחתונה, שהיום משמשת כמשרד, אך בעתיד יכולה להפוך ליחידת מגורים עבור ילד מתבגר.

 

לחדר השינה פינת עבודה וחדר רחצה צמודים (צילום: שי אפשטיין)
לחדר השינה פינת עבודה וחדר רחצה צמודים (צילום: שי אפשטיין)

 

דביר תיכננה חללי מעבר, שמבטיחים את הפרטיות בחדרי השינה: ביחידת ההורים מפרידה פינת עבודה בלבן בין המסדרון לחדר השינה. פינת המשפחה מפרידה בין האגף הזה לחדרי הילדים, והיא המקום היחידי בבית שבו לא הורכבו תריסים, אלא וילונות גלילה חשמליים, שמסתירים את החוץ. "באזור זה אין צורך בחושך מוחלט. הוילונות אסתטיים יותר מתריסים", היא מסבירה.

 

ניהול ופיקוח: יובל דביר

סטיילינג: רון פרום

לאתר של רוית דביר

 

עוד בתים ביישובים חקלאיים:

>> בית מרהיב בהרחבה של קיבוץ משמרות 

>> בית בהרחבה של מושב הבונים