>> בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

 

אהבת נשים

 

יום אחד, עוד שנים רבות, מישהו יוריד כרך דברי הימים מאובק מהספרייה שלו - או יגגל בעצם - וימצא את המשפט הבא: "ובעת ההיא תהי ללסביות עדנה רבה". ובכן, כנראה שאנחנו חיים בעת ההיא, כי מבחינת הייצוג הטלוויזיוני שלהן, מעולם לא היתה ללסביות עדנה שכזאת.

 

עד לא מזמן הבכורה בעניין הזה היתה שמורה להומואים, ואנחנו לא מדברים על "הכי גאים שיש" הייעודית, אלא על ההשתלבות בשדה הקרב של המיינסטרים: ההצלחה העצומה של "וויל וגרייס" למשל, או הייצוג במארג גיבורי "משפחה מודרנית", או הסיטקום המשפחתי "הנורמלים החדשים". אבל לסביות?

 

איפה ראינו אותן בעבר, פרט ל"ישנן בנות", ייעודית וספציפית לא פחות מ"הכי גאים שיש", או כדמות משנית, כמו ווילו ב"באפי" או ד"ר קאלי טורס ב"האנטומיה של גריי"? ולא, אלן דג'נרס לא נחשבת, לא בסיטקום התקדימי שלה ולא כמנחת תוכנית אירוח. היא האנומליה שמצביעה על הכלל, והכלל הוא שעד השנה האחרונה כמעט ולא היו לסביות בולטות על המסך.

 

ופתאום, בום: ילדות רחוב לסביות קשוחות בעונה השלישית של “The Killing”, זוגות לסביות בסדרת נוער כמו "שקרניות קטנות", זוג נשוי של לסביות ב"בתוך הבועה", וכמובן, מבחר האסירות החרמניות של "כתום זה השחור החדש".

 

ובכן, מתברר שלסביות הן השחור החדש, ובקרוב נראה גם את אנה טורב ("פרינג'") וג'ניפר ג'ייסון לי כזוג בוגדני בסדרה חדשה ונועזת של ראיין מרפי, מומחה בנושא, בשם “Open”. איזה כיף. יוני בינרט

 

אינסטחם

 

יש מעט דברים מרעננים ומשמחים יותר מלעלעל בסלולרי שלך במהלך עוד יום רותח, אגלי זיעה מתחרים זה בזה במורד המצח המאדים שלך, ולגלות שהקב"ה החליט לשמח אותך ולקרר את מרכזי החישה שלך (ואולי לחמם?) באמצעות עוד תמונה מענגת של בר רפאלי בביקיני.

 

לעזאזל, מה עשינו לפני שהיה אינסטגרם ויכולנו לראות בדיוק מה מירנדה קר לובשת - או ליתר דיוק, לא לובשת - בחופשה על יאכטה ליד מיקונוס, או לאיזה סוג של שרלילת ביקיני התחפשה ריהאנה היום, או האם כפות ידיה הענוגות של ניקי מינאז' יצליחו לכסות כראוי את צמד העופרים המפלצתיים שהעניק לה איזה מנתח מחונן?

 

ובכן, לא ברור מה עשינו פעם, אבל ברור לגמרי מה אנחנו עושים כעת: מצלמים את עצמנו בביקיני, לפחות אלה מבינינו שלא עושות פיפי בעמידה, כי אם יש סיבה להמצאת הדבר הזה מלבד שיתוף כל החברים המורעבים שלכם באימאג' מרתיח של ריזוטו פירות הים שאתם דופקים ברגעים אלה ממש, הרי שזו האפשרות לראות את נטלי דדון משתרעת על חוף ים בתולי בפוזה לחלוטין לא בתולית.

 

האם הביקיני האינסטגרמי הוא המרענן הרשמי של הקיץ? לא, הוא המרענן הרשמי של החיים. יוני בינרט

 

בתל אביב אני אלבש פחות. ריהאנה
בתל אביב אני אלבש פחות. ריהאנה

 

מליסה מקארתי

 

בממלכת הסלבז המקומית, יש תחושה ששמנמנות הן זן בסכנת הכחדה. נינט, מעיין חודדה, מארינה מקסימיליאן בלומין ולאחרונה גם קטלין רייטר, כמעט כולן היו יפות ומצליחות גם בצורתן העגולה יותר, וכולן השילו ממשקלן כל קילו מיותר, ואז עוד כמה, עד שהפכו לבייבז במשקל נייר. ועם כל הפרגון, והקנאה, לפעמים זה חבל.

 

תראו את מליסה מקארתי, שהפכה משפית ביישנית ב"בנות גילמור" לאחת מכוכבות הקולנוע המצליחות והמחוזרות באמריקה. היא לכאורה ההפך הגמור מהמילה "מרענן".

 

היא גדולה, מיוזעת ומגושמת מדי בשביל התואר הזה. אבל מספיק לראות סצנה אחת שלה ב"מסיבת רווקות", או ב"הכל יחסים", או ב"עצבניות אש", כדי להבין שהיא מצחיקה אש. ושלראות אשה כמוה על המסך, שנראית כאילו היא כבר הוציאה מבין השיניים שאריות אוכל גדולות יותר מבלומין של אחרי הדיאטה, זה לא מובן מאליו.

 

פעם היו שם רק גברים כאלה. וזה חדש, ושונה, ומפתיע, וגורם לנשים אמיתיות להרגיש טיפה יותר טוב עם עצמן, וסולל את הדרך לכל מיני נשים מצחיקות בגדלים משתנים שלא היה להן מקום על המסך.

 

 כמו רבל ווילסון האוסטרלית העולה ("מסיבת רווקות", "רווח וכאב"), או מינדי קיילינג מ"פרויקט מינדי". גם הן, אולי, יחליטו יום אחד שבא להן על מותניים כמו של גל גדות. ועם כל הפרגון, והקנאה, זה יהיה קצת חבל. שחר אורן

 

ירדנו לאילת, היה גדול

 

אחת השאלות הבוערות ביותר על הפלנטה היתה עד לא מזמן: "מתי יגיע מישהו אמיץ שירים את הכפפה ויכניס את כל פליטי הריאליטי המגוחכים לתוך חדר אחד וייתן להם סוף כל סוף את ההזדמנות להרוג זה את זה או לפחות לפצוע קשה זה את זה, גם אם לא פיזית, אז נפשית?"

 

הכפפה הזו הורמה השנה, כאשר "מה שקורה באילת" חזרה בגרסת VIP והפכה לממתק הממכר ביותר בטלוויזיה הישראלית.

 

כשאנחנו לא צופים באביבית בר זוהר וליהיא גרינר מנסות לרצוח זו את זו בחדווה השמורה רק לנשים שמתחרות על סטטוס "מלכת השקות המשחות נגד טחורים הגדולה של ישראל", אנחנו נבוכים בשביל פישי הגדול וגילי מוסינזון (את השאר אנחנו פשוט לא מכירים).

 

"מה שקורה" מצטרפת לטרנד מבורך של תוכניות ריאליטי שעושות צחוק מהגיבורים שלהן, כמו: "האני בו־בו", "הרווק" הישראלית ו"רקדניות קטנות". איך הולכת האמרה המפורסמת? אם אתה לא יכול לנצח אותם, תתעלל בהם נפשית. היי, גם זאת דרך התמודדות לגיטימית. ליהי אלבז

 

כותרת סבירה ובינונית

 

כל מי שיש לו פייסבוק (ודופק) נתקל בשתי הקבוצות המרעננות של הקיץ, "אנשים בינוניים וסבירים" (שבה מפרסמים סטטוסים על דברים בינוניים ומיינסטרימים, כמו: קולדפליי, "זה שטוף?", "זה פסיכוסומטי") ואחותה הסנובית, "אנשים עילאיים ומתנשאים", שנכון לרגע זה קיבלה 86 אלף לייקים, כולל את שלי (דוגמאות: "זה לא לתקציב שלך", "אני רק אחדד את מה שהוא אמר...").

 

קבוצות הפייסבוק הללו כל כך משעשעות, שקמו על גבן שושלות ספציפיות ומעיקות, ביניהן: "עיתונאים עילאיים ומתנשאים", "חתולים עילאיים ומתנשאים" וזה רק עניין של זמן עד ש"כרישי עמלץ בינוניים וסבירים מחופה המערבי של פרת'" תפתח ותעשה רעש.

 

מה סוד הקסם של הקבוצות? אולי העובדה שהסטטוסים הללו מאששים לנו את העובדה שיש סביבנו באמת הרבה אנשים בינוניים וסבירים ועילאיים ומתנשאים, ואולי כי בסתר ליבנו אנחנו רוצים לראות לאיזו קטגוריה אנחנו נופלים.

 

כך או כך, עדיף להשתייך לקבוצות עילאיים ומתנשאים ובינוניים וסבירים מאשר "אנשים מחושבים וחסכנים" ו"אנשים חלשים וותרנים" (משפט בינוני וסביר מצידי לומר, אבל כל כך נכון). ליהי אלבז

 

שערך הקצר נערה

 

בחום יולי־אוגוסט אין לך דבר פחות נעים מפקעת שיער שסרוחה לך על העורף, משמשת בית מחסה לזיעה, זבובוני קיץ ותוויות הוראות כביסה רטובות.

 

הקיץ הזה אינו כשאר הקיצים, כי הקיץ, בזכותה של השפעת שנות ה־90 שחזרו להיות מובילות אופנתיות ומלכתחילה הושפעו מהסבנטיז, השנים שבהן הפאנק היה אופנתי, והתספורת הקצרה לנשים היא שיא האופנה הקיץ.

 

עד כדי כך שדיוות תוספות שיער ידועות כמו ביונסה קצצה את שערה (ויש המטעימים: את פאתה) לתספורת קצוצה ומיד חמצנה אותה לבלונד פלטינה, מיילי סיירוס עשתה זאת כמה חודשים לפניה כשנפטרה משיער מועדון המיקי מאוס שלה והפכה בזכות תספורת פופ־פאנק קצרה ומחומצנת לאשה סקסית, ואפילו אצלנו נטלי דדון ו רונית יודקביץ' הפכו לקצוצות שיער ולוהטות.

 

השיער הקצוץ לנשים מבטא מרד במוסכמות ושאיפה לעצמאות חברתית וכלכלית. דלילה מקצצת את שערה היא וכוחה דווקא עולה מכך. כל זה נכון עד שמתחיל לגדול השיער, ועימו הצרות הידועות: שלבי מעבר מסויטים, שימוש יתר בחומר מעצב וסיכות. לכן בקיצוץ השיער יש הכרזה הדוניסטית שאינה מכירה בעתיד, וצוהלת: אני חיה כאן ועכשיו. זה נהדר, זה קייצי וזה לוהט. איריס אברמוביץ'

 

דדי קול

 

פארל וויליאמס, הזמר־מפיק־בעל קו בגדים הוא אחד הדברים הכי קוליים בתעשיית המוזיקה האמריקאית כבר עשור שלם. הוא התחיל בצמד הנפטונז, שהפכו למפיקי על והפיקו שירים למדונה ובריטני ספירס, המשיך בצמד N.E.R.D שאחראי לשיר "Maybe" שאני חולה עליו, ומוכיח יתר מהכל את הקוליות של וויליאמס: גם כשהוא כותב שיר נקמה, הוא לא יוצא מהכלים אלא סתם מנפנף אצבע משולשת ורץ לעשות שיתוף פעולה עם לואי ויטון.

 

אבל הקיץ הוא הפגיז פעמיים: קודם בשיר "Blurred Lines" של רובין טיק, אותו הפיק מוזיקלית ובו הוא מתארח, לרבות בקליפ המדובר שלו (עם הדוגמניות העירומות), ובסינגל הראשון מאלבום הקאמבק של דאפט פאנק "Get Lucky". אבל פארל, כפי שנכתב עליו במגזין "Fast Company", הוא איש מאחורי הקלעים מובהק, למרות קולו המייקל ג'קסוני.

 

הקול הצלול והגבוה שלו תמיד נשמע כאילו הוא בא להשתעשע, והוא תמיד כל כך קול, שמספיק לשרבב את שמו במסיבות הקיץ על הגג של מלון בראון, כדי להיחשב מבינת עניין.

 

כשאני שומעת אותו מיד בא לי להגביר את המזגן, את הווליום, לסגור את הדלת ולקום לרקוד כאילו אני עדיין בת 22 בניו יורק. לפי חוקי הפיזיקה, לפחות ביקום מקביל אחד מעולם לא עזבתי. איריס אברמוביץ'

 

מכון ג'ימי

 

הרעיון של סגמנטים אינו זר לתוכניות הלילה האמריקאיות - למעשה המבנה המקטעי שלהן מהווה כר פורה לדברים מעין אלה - אבל בשנים האחרונות המגמה הזו תפסה תאוצה. עם עלייתן של הרשתות החברתיות, כל דבר טוב יכול להפוך לוויראלי בואכה סנסציה.

 

נקודת המפנה המובהקת שייכת לג'ימי קימל ב־2008 עם "I'm Fucking Matt Damon", שחברתו דאז שרה סילברמן הקדישה לו במסגרת התוכנית. הקטע הפך ללהיט עצום עם עשרות מיליוני צפיות ביוטיוב, עלייה ברייטינג ולבסוף אפילו פרס אמי על הקטע הזה.

 

קימל מקפיד מאז ליצור קטעים כאלה, ויש לו המון רגעים טובים, אבל נדמה שדווקא ג'ימי פאלון פיצח את הסוד לקטעים ויראליים מעולים. האיש, שמלכתחילה סימן את הגיקים כקהל יעד, הוכיח שיש לו חושים חדים והוא מייצר וידאו ויראלי לפי משקל.

 

קטעים מופלאים כמו "ההיסטוריה של הראפ" יחד עם חברו ג'סטין טימברלייק, יצירת קופי־פייסט שמאפשרת למגיש החדשות בראיין וויליאמס לשיר קלאסיקות ראפ, משחקי חברה יחד עם חבריו המפורסמים, איחוד של הלהקה הפיקטיבית מ"צער גידול בנות" והיד נטויה.

 

היד הזו, כמובן, עשויה מפלסטיק כמו באופרת הסבון שהמציא - מערכון היסטרי נוסף (חפשו את ההוא עם סטיב קארל וג'סטין טימברלייק). הקטעים האלה הפכו את פאלון למישהו שאי אפשר להתעלם ממנו, ובהתאם בשנה הבאה הוא יחליף את ג'יי לנו על כס תוכנית הלילה המרכזית. עידו ישעיהו

 

_________________________________________________________________________________________________________

 

 

עוד בפנאי פלוס :