הדפסה
לכתבה באתר
זה כבר כמה ימים שאני מתלבטת, איך לכתוב את הפוסט הזה. אחרי הכל, זאת כבר פעם שלישית שאני פונה אליכם בחודשי הקיץ, כשמתקרב יום החזרה לבית הספר, בבקשה לתרומה עבור פרוייקט הילקוטים של עמותת צימאון ובעולם המהיר ורווי הגירויים שלנו, פעם שלישית נחשבת לשעמום גדול. ממש פיהוק.
גם אין לי שום סלב להביא לכם כדי שתציצו לו או סתם מישהו מוכר, שתוכלו להתרשם ולומר: "וואו, יפה מצדו שככה הוא עושה, שהוא לא שוכח את אלו שאין להם, גם כשהוא בפסגה" והרי חייבים סלב כדי לקשט כל עמותה, כי אחרת לא תתרמו.
ככה לפחות זה נראה במדיה. לכל עמותה יש סלב בפרונט. כאילו שבלי סלב המסכנות והנזקקות לא תעבורנה בגרון. גם הסיפורים קורעי הלב שיש לי לספר לכם, הם סיפורים מהסוג שבטח שמעתם כבר.
"לבני אדם יש מצוקות, והן כל כך גדולות. מי ישקה אותנו, בזמן הצימאון?" שלמה ארצי שר על צימאון
רעבים ללחם? אצלנו במדינה?
אם פעם יכולנו להתגאות בעובדה ש"במדינת ישראל, אף אחד לא רעב ללחם", הרי שהיום זה כבר לא נכון. יש לא מעט
רעבים ללחם בארץ זבת חלב ודבש וחלקם הגדול הוא דווקא ילדים. בכלל, גילינו בשני העשורים האחרונים שאוכל, קורת גג, ביגוד, ציוד לבית הספר וצרכים מינימליים של משפחה, הם ממש לא ברורים מאליהם.
והאמת היא שיש לי סלב, אפילו סלב "רציני", גדול ומוכר ואהוב, סלב שהוא קונצנזוס. ויש לי גם סיפורים קשים ועצובים, כאלו שיקרעו לכם את הלב לגזרים.
אפילו חוויה אישית ועדות אישית
"יד-ראשונה" יש לי, כיצד "צימאון" ושלמה ארצי סייעו לי אישית, אבל הפעם אני רוצה אחרת. הפעם אני רוצה לבוא אליכם ישר ונקי, בלי שפנים בכובע, בלי 'ניים דרופינג' ועם קרדיט מראש ללב ולהקשבה שלכם. בלי להניח מראש שהמוח שלכם צהוב ואתם חייבים רכילות, כדי להכניס את היד לכיס ולשחרר כמה שקלים.
הפעם אני רוצה לומר לכם בפשטות: יש עמותה. קוראים לה צימאון. שלמה ארצי הקים אותה אמנם עם עוד כמה חברים לפני יותר מעשור, אבל הוא ממש לא הענין בסיפור הזה. בעמותה הזאת פעילות ומתנדבות באופן יומיומי 8 נשים שעושות עבודת קודש.
הן לא מוּכָּרוֹת, לא כותבות שירים (אולי למגירה, אולי גם לא) ואולי אפילו לא יודעות לשיר בכלל.
אבל הן שם, יום-יום. בקרית שלום ובגבעת אולגה, עם סטודנטים ועם חיילים, עם האוטו שלהן והפלאפון שלהן והכל על חשבונן ובהתנדבות מלאה.
אף אחד לא מקבל משכורת בעמותת "צימאון" וגם אין החזר הוצאות לאף אחד. כל שקל הולך לתרומה נטו. וכל מתנדב, עושה הכל על חשבונו, כולל דלק, כולל נסיעות, כולל הכל.
ילקוטים ורובים
ועכשיו, עכשיו כבר אוגוסט וכל אחד מכם יודע שזה הזמן לקנות ספרי לימוד, ילקוטים וציוד לבית הספר. ויש חיילים קרביים שמגיעים ממשפחות מעוטות יכולת ואין למשפחות החיילים אפשרות לצייד את הילדים הקטנים, האחים של החיילים, כראוי לבית הספר.והחיילים והחיילות הקרביים האלו, יכלו לבחור בדרך הקלה, לבקש להיות ג'ובניקים, לקבל אישורי עבודה ואפילו להשתמט משירות צבאי, כדי לעבוד ולעזור למשפחה ויש להם את כל הסיבות המוצדקות לעשות את זה, אבל הם לא עשו את זה. הם כאן, משרתים את המדינה בשירות קרבי ועושים את זה בשמחה, למרות המצב המדאיג בביתם.
אז בצימאון חושבים שחיילים קרביים זה חשוב. מאוד חשוב אפילו והמעט שאנחנו יכולים לעשות זה להסיר לפחות דאגה אחת מלבם ולהחזיר להם, לדאוג לאחים הקטנים שלהם, לצייד אותם קומפלט לבית הספר. ולכן, כבר שנה רביעית שנרתמים לפרויקט הזה בשיתוף עם הצבא ומה שמרגש בכל הפרוייקט הזה הוא, שאת הילקוטים מביאים החיילים הקרביים במתנה לאחיהם הקטנים.
אז זהו. זאת הבקשה - נקיה וישירה, בלי משחקים. יש לי דפים מלאים בסיפורים עצובים, אמיתיים לגמרי, מתוך דו"חות של משקיות ת"ש, על מקרה ועוד מקרה ועוד מאות מקרים. וכן, שלמה ארצי הוא יו"ר העמותה וגם הוא תורם ועוזר. אז מה? מי שחשוב כאן זה החיילים ואחיהם הקטנים.
שורה תחתונה:
יש חיילים קרביים, שמסתכנים יום-יום למענכם ולמעני. למשפחות שלהם אין כסף, והאחים הקטנים שלהם צריכים ילקוט וספרי לימוד ומחברות לשנת הלימודים החדשה בבית הספר. כל מה שאנחנו יכולים לעושת כדי לסייע הוא לשלוח SMS עם המילה צימאון למספר 5656 ובכך לתרום 10 שקלים, שישמשו במלואם (!) למטרה היחידה של כל הפרויקט החשוב הזה.
תתארו לכם שנצליח לרכוש ילקוטים לכולם. הלוואי.
ילקוט מצויד לביה"ס הוא הכרח בסיסי שיהיה לכל ילד. לחצו לסרטון המבצע
