ההודעות על התרגיל הופיעו בתיבות הדואר שלנו כבר לפני שבועות אחדים. בכלל היתה תחושה שהכל מתוכנן ומתוקתק בתרגיל פינוי אוכלוסייה הזה, כאילו הצבא השווייצרי מנהל אותו ולא תא"ל יהיה בסדר.

דווקא חשבתי להשתתף, ההודעות על הפנינג עליז לילדים בסיום התרגיל (עם מתנפחים וצמר גפן מתוק!) פיתו אותי. בסוף זה לא הסתדר ובילינו את אחר הצהריים על אופניים בגינה.

בכיכר הלבנה הנפלאה של דני קרוון שמעו את האזעקה היטב. מיהרתי לילדים – שאם כבר מדברים על סיכונים, בדיוק המריאו על האופניים במהירות 1,000 קמ"ש – והסברתי להם שזה תרגיל שכאילו נופל טיל אבל זה לא אמיתי. "אני דווקא רוצה שייפול טיל", אמר המרכזי, "אני אוהב להיות בחדר השמור". טוב שלמישהו יש זכרונות טובים מהאזעקות של לפני חצי שנה.

 

בפינת הרחוב היה אוהל צבאי ושלט: "איזור פינוי"

העניין היה כשחזרנו לשכונה. שוב, הצדעה לכל מי שאחראי על התרגיל הזה, זה נראה מקצועי. אבל מבהיל למות.

רחובות השכונה, שבדרך כלל נתונים בקומה, היו מלאים חיילים. בכל פינה עמדו חיילי פיקוד העורף בציוד אב"כ מלא, לרגליהם מגפי גומי ועל ראשם ערכה עם מפוח מזמזם. בכל מיני פינות היו שלטים עם שמות מפחידים כמו "אוהל פינוי". אמבולנסים צבאיים חנו על המדרכות, מעוררים מחשבות על פצועים מחרחרים, בוערים מכוויות קטלניות (התרגיל מדמה נפילת טיל כימי, כן?). ברחוב אחר נסע ג'יפ צבאי פתוח. ראיתי הרבה ג'יפים כאלה דוהרים בנגב המאובק ובגולן הבוצי; אבל לראות אותו ליד הגן של הבכירה הפך לי את הבטן.

 

שילוב סוראליסטי בין אסון לשגרה

הכי הזוי היה שכל תסריט האסון הנוראי הזה התנהל לצד החיים הכי רגילים: שני נערים על אופניים, איש זקן חוזר מהמכולת עם חלב בשקית. גם החיילים, מוזרים כל כך למראה בחליפות האב"כ והאפודים הזוהרים של פיקוד העורף, זלגו לחיים האזרחיים: על הנדנדות בגינה ישבו כמה והתנדנדו מעדנות ברוח הערב הנעימה.

והשילוב הזה בדיוק, בין השגרתי והשליו לאסוני והפטאלי, הוא שיצר את הרושם של סרט אימה. ויותר גרוע: שזה לא סרט, זה יכול להיות אמיתי. ברגע אחד הכל יישבר, השגרה האהובה שלנו תתנפץ ואנחנו נמצא את עצמנו מפונים מהבתים בעזרת החיילים המאורגנים האלה. ובזמן אמת אני חוששת שאפילו לא יהיו מתנפחים.