תצוגת הדפסה של -- האדריכלים האידיאליסטים שבנו את המדינה זוכים לכבוד שמגיע להם

"אנחנו היינו צריכים למצוא לבד את הדרך שלנו וזה לא היה פשוט", אומרת האדריכלית שולמית נדלר, שגם בגיל 90, אחרי קריירה שבאמת השפיעה על התרבות הישראלית, לא נופלת למהמורת הנוסטלגיה המופרזת. אולי משום שהיא לא הלכה לבד בדרך הארוכה הזו, אלא בקבוצה מלוכדת ואישית במיוחד מבחינתה (ועל כך בהמשך), ואולי בגלל האישיות שלה ושל חבריה: במדינה קטנה וצעירה, שהייתה זקוקה להרבה מאוד בניינים, החבורה הזו נבחרה לביצוע המשימה פעם אחר פעם. הם היו צעירים, הצלחה רדפה הצלחה (אך לא ידוע כי הם קראו לעצמם "אדריכלי-על" כמו שבינוניים מהם נוהגים לעשות היום), ונדמה שנדלר ושותפיה שירתו את המדינה בצניעות, בחרדת קודש. חילונית, כמובן. כי מדובר באדריכלות של מדינה חילונית, עובדת, עניינית, אופטימית.

בית הספר לעבודה סוציאלית בקמפוס גבעת רם בירושלים (צילום: אלפרד ברנהיים)

את הביצועים שלהם מכיר כל ישראלי: כל מי שהיה בהופעה בתיאטרון ירושלים, כל מי ששינן מאמרים בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן גוריון, מי שביקר בספרייה הלאומית או נשפט בהיכל המשפט בנצרת, עובד בעיריית באר שבע או השתתף במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב, למד במדרשת רופין והרשימה עוד ארוכה - אלה הבניינים של משרד האדריכלים שהקימו בני הזוג הצעירים שולמית ומיכאל נדלר, ושבהמשך הצטרפו אליו האדריכלים שמואל ביקסון ומשה גיל (ולמשך ארבע שנים גם רינה אלקון). זה המשרד שנודע בכינוי המקוצר "הנדלרים". עכשיו, אחרי שכבר סגר את שעריו וחלק מאנשיו הלכו לעולמם, הוא והם זוכים לכבוד המגיע להם. בתערוכה שמוצגת בבית האדריכל ביפו, נאספו עשרות פרויקטים לתמונה גדולה שמציגה לא רק את פניו של המשרד הוותיק, אלא את פני המדינה שעוצבו באמצעותו.

לקבוע עובדות בשטח בלי להתפאר

הזוג, השלישייה, הרביעייה והחמישייה האלה השאירו טביעת אצבע באדריכלות הישראלית, ולא מדובר בדקורציה ולייף סטייל אלא בתרבות של מקום: איך נראה מבנה ציבורי במרכזה של עיר, איך נראית ספרייה, איך נראה קולנוע, איך נראה בניין משרדים, איך נראית שכונה. לבניינים ולשכונות שהם בנו (גם בחוץ לארץ, אגב) יש אישיות שמעידה על יוצריה. למשל, הבניינים לא גבוהים אלא נמוכים יחסית; לא פסלים, לא אנדרטאות ולא מגדלים מחודדים, אלא מבנים אזרחיים בהירים ופשוטים להבנה שמזמינים להיכנס אליהם; קופסאות שמונחות זו על זו; חלונות וחריצים שחוזרים על עצמם במקצבים מסוימים ומהווים אלמנט בולט במבנה; משחק עם נפחים וריכוך האפקט המאיים של הבטון באמצעים שונים; ולא פחות חשוב - החדרת אור פנימה ויצירת חללים גדולים ורכים שמעודדים שהייה לאורך זמן רב. מעניין לראות, בדיעבד, כי זניחת הערכים האלה לטובת אופנות חדשות בשנות ה-80 וה-90 הביאה בהדרגה לדעיכת גדולתו של המשרד - בפרויקטים כמו היכל המשפט בנצרת (פוסט-מודרניזם משונה, שבו ההישגים הוותיקים של קומפוזיציה ומקצב מסולפים לטובת צעצוע חסר טעם) וגם בספריות מסוימות.

בית הספר למעולי כישרון ''בויאר'' בירושלים, 1965. תרגילים בבטון ואור (צילום: אלפרד ברנהיים)

היוצא מן הכלל לרעה: היכל המשפט בנצרת (2000), חריג בעבודת המשרד. אותו, אגב, שולמית נדלר מאוד אוהבת (צילום: אבי חי)

בראיון עם שולמית נדלר, שערכו אוצרי התערוכה מיכאל יעקובסון (כתב אדריכלות ב-Xnet מיום הקמתו) וערן טמיר-טאוויל, ניכר שלא נוח לה להתרברב בהצלחות. הם שואלים אותה איך הכל התחיל, והיא עונה בלאקוניות ש"בהתחלה השגנו בתים קטנים ולא הסתדרנו, כי לא הייתה לנו שפה משותפת עם בעלי הבית. אבל אז הגיעו התחרויות והיה לנו גם מזל, וגם כנראה שהצלחנו וקיבלנו פרסים ראשונים של בניינים ציבוריים וכך נכנסנו לבנייה ציבורית". כששואלים אותה מהו הייחוד האדריכלי של המשרד, היא ממשיכה ביובש: "הבניינים מאד ברורים, פשוטים ולא מסובכים מדי. הם יושבים טוב במיקום שלהם".

חזית תיאטרון ירושלים. מה שרואים בחוץ - רואים בפנים (צילום: ורנר בראון)

קשה לתמצת עשרות פרויקטים גדולים בתערוכה אחת, לא כל שכן בחלל הקטן יחסית של עמותת האדריכלים, אך במקרה הזה הצמצום פועל לטובה. ההחלטה להציג את התמונות ההיסטוריות של הבניינים הידועים יחד עם תמונות עכשוויות שלהם (אביעד בר-נס צילם), לצד קטעי עיתונות מהתקופה שמזכירים כי ביקורת חריפה תמיד הושמעה על מבני ציבור יקרים ולא רק על שיפוץ "הבימה" או הקמת בית האופרה (עדית זרטל תוקפת בחריפות את תיאטרון ירושלים וגם ספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע זוכה למטח של ביקורת חריפה, כל עוד לא נפתרה בעיית הדיור של עניי העיר), והזמנתם של אדריכלים ותיקים לכתוב טקסטים קצרים על הבניינים של הנדלרים - כל אלה מצליחים להשאיר תמונה די ברורה של האדריכלות הנדלרית.

המכללה למינהל בתל אביב, 1987. ברוטליזם מואר (באדיבות נדלר, נדלר, ביקסון, גיל אדריכלים)

אבל מהו הסגנון שלהם, בעצם? שאלה טובה. הקושי להגדיר אותו אינו מקרי. הנדלרים לא עשו לעצמם חיים קלים בשכפולי תוכניות, אלא דרשו מעצמם לצאת מהקופסה (קלישאה מתבקשת ביחס לקופסאות הגדולות שהם תיכננו) בכל פרויקט חדש, מבלי להישאר מחויבים לסגנון אחד בלבד - ברוטליסטי, בינלאומי או אחר. ועדיין, הגמישות ושאיבת הרעיונות מסגנונות התקופה לא הפכה אותם לחקיינים, כפי שמיטיב לנסח האדריכל והמרצה צבי אפרת בקטלוג התערוכה: "קודם כל הם מחויבים לפרויקט ורק אחר כך לסגנון האדריכלי או למראה הלאומי. בשונה ממרבית האדריכלים האחרים שפעלו באותה תקופה ובחרו באופן מובהק בז'אנר אדריכלי מסוים, הנדלרים תמיד שמרו בסל שלהם את כל האופציות של התקופה: בניינים כמו בית אלישבע ובית תרבות העמים נבנו בסגנון בינלאומי מאוחר, ומצד שני מונוליטיים מגושמים מבטון חשוף מטופלים באותה מידה של מיומנות ופירוט אדריכלי". והוא מוסיף: "הם לא אדריכלים של אמירה אחת. בשונה מחלק מהברוטליסטים האחרים, הם באמת מקוריים. הם לא ייקחו מודל של בניין איקוני, של לה קורבוזיה למשל, ויעשו לו גרסת cover מקומית, אלא באמת ימציאו צורות מקור ספציפיות לפרוגרמה ולקונטקסט. לכן גם הרפרטואר שלהם מאוד עשיר, וכל בניין שלהם עומד בפני עצמו".

בית אגד בתל אביב (באדיבות נדלר, נדלר, ביקסון, גיל אדריכלים)

שולמית נדלר עצמה עונה בצורה פשוטה יותר: "מה שבנינו זה מה שראינו. תמיד רצינו שבמבנה יהיה קשר בין החוץ והפנים, ושאתה לא תרגיש שאתה עובר מבחוץ אל הפנים, אלא שכאשר אתה נמצא בבניין - מה שאתה רואה בחוץ הוא מה שיש בפנים". היא, אגב, לא חושבת שהריסת בניינים ישנים שסיימו את תפקידם היא פשע - וזה כולל לא רק פרויקטים של אנשים אחרים, אלא גם בניינים שהיא תיכננה (בנק החקלאות בתל אביב, מבנה נהדר בצומת קרליבך-החשמונאים, הוא הבא בתור להיעלם לטובת רב-קומות כלשהו). ימים יגידו מה יישאר מהבניינים של הנדלרים, וגם מהרוח של המדינה שהם היו חלק ממנה.