הדפסה
לכתבה באתר
תארו לעצמכם שמישהו עקר כמה הרים מושלגים מהאלפים, השליך אותם באמצע אי יווני עם חופי תכלת וקישט את העסק בכמה כפרים וגבעות פרובנסליים. דמיינתם? יפה – ככה בדיוק נראה האי קורסיקה.
האי, שהוא חלק מצרפת, שוכן בינה לבין איטליה – כ-15 ק"מ בלבד מצפון לסרדיניה. אורכו כ-200 ק"מ ורוחבו כ-50, אך בשטח הקטן יחסית מצליח להצטופף מגוון נדיר שלם של נופים ויעדים: מחופי רחצה ומפרצים נסתרים עד לאתרי סקי ומסלולי טיול הרריים, מערים עם חיי לילה שוקקים עד לכפרים ציוריים ומבודדים. וכך, תוכלו לשכשך שם בצהריים בים בעודכם צופים בפסגות מושלגות, ובנסיעה של חצי שעה להגיע למסעדה משפחתית שצופה על עמק מוריק.
קורסיקה מתהדרת ב-1,000 ק"מ של חופים, אך רוב האי הוא הררי. בקורסיקה יש 20 הרים שגובהם יותר מ-2,000 מטר - הגבוה בהם, מונטה סינטו, מתנשא לגובה של כ-2,700 מטר (לשם השוואה, החלק הישראלי של החרמון מגיע לכ-2,200 מטר בלבד). אבל לא רק נופים יש בקורסיקה, אלא גם אוכל מצוין – ובעיקר ראויים לציון גבינות הצאן, הנקניקים והיין המקומי (נחזור אליהם בהמשך).
למרות שלקורסיקה יש הרבה מה להציע למטיילים, האי פחות מתויר ממקומות שמזכירים אותו, כמו פרובאנס או טוסקנה – וזה חלק מקסמו. הוא אמנם ערוך היטב לקבלת תיירים – אחרי הכל, הכלכלה שלו מבוססת על תיירות – אך שומר ברובו על הצביון האותנטי והנינוח שלו. הדבר נכון במיוחד כשמתרחקים מעיירות החוף ומטפסים אל ההרים.
לאותנטיות של ההרים יש גם סיבה פרוזאית: כדי לא לסבול משודדי ים ומפולשים (והיו הרבה כאלה), העדיפו הקורסיקאים תמיד לגור בהרים, והשאירו את החופים נטושים. רק בעידן המודרני הם ירדו מההרים והחלו להתיישב לאורך החופים. עד אז התגוררו בסמוך לים הכובשים מג'נובה, ששלטו באי במשך מאות שנים עד ל-1768. הם הקימו מצודות לאורך החופים, ואלה נהפכו עם השנים לרובעים העתיקים של ערי החוף הקורסיקאיות.
מאחר שהקורסיקאים גרו בהרים, הם התמקדו במשך שנים רבות בחקלאות. העיסוק בחקלאות התפתח אף יותר עם הגעת הכובשים מג'נובה, שפקדו על החקלאים לטעת עצי זית, תאנים, ערמונים ותות – עצים שנפוצים עד היום ברחבי האי. בעשורים האחרונים השתנתה כלכלת האי, וכיום היא מושתתת בעיקר על תיירות. למזלם של התיירים הקורסיקאים התברכו לא רק בארץ יפה, אלא גם באופי נוח ומכניס אורחים – כך שקל מאוד להרגיש שם בבית.
לישראלים יש סיבה נוספת להרגיש בבית בקורסיקה: הצמחייה דומה מאוד לזו שאצלנו. מעבר לעצי הזית והתאנים, תמצאו כמעט בכל מקום עצי לימון ושסק, גפנים וגם שיחים ופרחים מוכרים (אלא שבניגוד למה שקורה אצלנו, שם הכל ירוק במשך כל השנה). המאפיין הבולט ביותר של הצמחייה באי הוא המאקי (Maquis) – שדות של צמחי תבלין ושיחים ארומטיים, שמפיצים את ריחם למרחקים.
לאן נוסעים?
קורסיקה הוא אי גדול – שטחו יותר משליש מזה של ישראל. לכן התמקדנו באזור מסוים שלו, שנקרא בלאניה (Balagne).
אזור זה שוכן בצפון מערב האי ומציע מגוון רחב של נופים ואטרקציות: חופי רחצה, שמורות טבע, עיירות חוף, כפרים הרריים ואפילו המדבר היחיד באירופה. מאחר שמדובר באזור קטן יחסית, אפשר להגיע כמעט לכל מקום בנסיעה שאינה נמשכת יותר מחצי שעה.
קאלווי (Calvi): עיירת נופש בת כ-5,000 תושבים, שקולטת בקיץ ב-40 אלף תיירים. על נופה של העיירה שולט הרובע העתיק שלה, שהתחיל את דרכו כמצודה ולכן הוא מוקף בביצורים מרשימים. כיום משמש הרובע הציורי למגורים, והחנויות והמסעדות שוכנות למרגלותיו, ליד הנמל. ברחוב הקניות הראשי של העיירה (rue Clemenceau) כדאי להיכנס ל-Annie Traiteur – חנות המתמחה במוצרי מזון קורסיקאיים. במרחק של כמה דקות נסיעה מקאלווי נמצאת כנסיית נוטרה דאם דה לה סרה (Notre Dame de la Serra), שמציעה נקודת תצפית נהדרת על העיר והמפרץ שסביבה.
איל רוס (Ille Rousse): עיירת חוף נוספת, השוכנת צפונית לקאלווי. היא נחשבת ליוקרתית פחות, אך היא גדולה יותר ומציעה מגוון גדול של חנויות, מסעדות (חלקן ממש נושקות לים ומציעות נוף מרהיב של המפרץ), בתי קפה ומועדונים. יש בעיר גם סופרמרקט גדול ושוק מקורה, שפתוח בכל יום בשעות 13:00-08:00 ובו נמכרת תוצרת מקומית מצוינת: גבינות, נקניקים, דבש, מאפים ועוד.
למה (Lama): תושביו של הכפר, שנוסד במאה ה-13, עסקו במשך מאות שנים בייצור שמן זית. רבים מהם התעשרו ושלחו את בניהם ללמוד באיטליה. כשאלה חזרו מלימודיהם הם בנו ארמונות (פלאצו) בסגנון איטלקי, שחלקם שרדו עד היום. ב-1972 פרצה באזור שריפה גדולה, שהשמידה את כל מטעי הזיתים של הכפר. התושבים החליטו להשקיע את כספי הפיצויים בהפיכת הכפר למוקד תיירות, וכיום זהו הכפר היחיד בקורסיקה שכל הכנסותיו מגיעות מתיירים.
הכפר יפהפה ומטופח, ומציע מבוכי סמטאות שנפתחים מדי פעם לנופים מרהיבים – ואפילו בריכת שחייה. אפשר לשכור בלמה חדרים, דירות או וילות, שמחירן נע בין 250 יורו בשבוע ליותר מ-1,000, תלוי בגודל ובעונה. אפשר, למשל, לשכור דירת 2 חדרים השוכנת במבנה מהמאה ה-18 בכ-500-220 יורו לשבוע, תלוי בעונה.
בכפר יש גם מסעדה טובה בשם Amama, שמציעה נוף נפלא לכפר, לעמק שתחתיו ולהרים שמסביב. בין המנות שאכלנו בה, אהבנו במיוחד את טארט הפילאס במילוי ברוצ'יו – גבינת הריקוטה המקומית – ואת צלעות הכבש שהוגשו ברוטב שמנת מעט חמצמץ כשלצדן רטטוי עם כורכום.
פינייה (Pigna): כפר קטן ונחמד שבו יש חנות בשם Scatt'a, המתמחה בתיבות נגינה מעץ. התיבות מיוצרות במקום, מול עיניהם של המבקרים, והן מגיעות בשלל צורות וצבעים – בעיקר של בעלי חיים. המחיר: מ-20 יורו עד יותר מ-100. בפינייה יש גם מסעדה מצוינת בשם U Palazzu, שמציעה פרשנות מודרנית למנות המקומיות. מנות שאהבנו בה במיוחד: עלי בריק במילוי גבינת ברוצ'יו שהוגשו עם סורבה תפוחים ושמן זית, ריזוטו אספרגוס עם פרמזן, טרטר סלמון עם קרם אבוקדו – ואפילו חומוס שהפתיע בטעמו. לא רק האוכל מעניין במסעדה אלא גם העיצוב. את המקום מאכלס ערב רב של פריטים עתיקים, כך שכמעט בכל מקום שאליו תפנו את המבט תמצאו משהו שיעלה חיוך על פניכם (האהילים, למשל, עשויים מכובעים). בצמוד למסעדה פועל מלון הנושא את אותו שם, השוכן בבית אצולה לשעבר שנבנה ב-1701.
סן אנטונינו (St. Antonino): הכפר הגבוה באזור בלאניה. הכפר שימש בעבר מצודה, שאליה נמלטו התושבים מכפרי הסביבה בזמן מלחמה. כיום המקום שקט ורומנטי, וכיאה לגובהו מציע נופים נהדרים. בכניסה לכפר יש חנות שמוכרת לימונדה מצוינת (רק אל תשכחו להוסיף לה מים וסוכר – היא מאוד מרוכזת) וכן ריבות ביתיות ויין מקומי.
כנסיית השילוש הקדוש וג'יובאני הקדוש (Église de la Trinité et de San Giovanni): כנסייה קטנה ועתיקה, שנבנתה במאה ה-11 ושוכנת בלבו של בית הקברות של הכפר ארניו (Aregno). הכנסייה מיוחדת לא רק בגלל גילה המתקדם, אלא גם בזכות סגנון הבנייה המיוחד שלה, שמבדיל אותה מכנסיות רבות אחרות. אם אתם שם, שווה להרים את הראש ולהסתכל על הפסלונים הקטנים שעל הקירות.
אוקסי (Occi): סמוך לכפר לומיו (Lumio) שוכנות חורבותיו הציוריות של הכפר אוקסי. היישוב הוקם במאה ה-15 וננטש בתחילת המאה ה-20, מאחר שתושביו רצו להתקרב לדרכים המודרניות ולמסילת הרכבת שהונחה באותה תקופה. כדי להגיע לכפר צריך לטפס ברגל במשך כ-30 דקות מלומיו, אבל המאמץ משתלם: אוקסי מציע נוף יפהפה של שדות שמסתיים בים, וזהו מקום מושלם לערוך בו פיקניק ולצפות בשקיעה.
נחל פאנגו (Fango): שמורת טבע שיש בה הכל - נהר שאפשר לרחוץ בו, מסלול הליכה בין עצים ועשבי תבלין ריחניים – ונוף נהדר של פסגות הרים מושלגות. ההליכה נמשכת כשעה וחצי.
מפרץ פורטו (Porto): שמורת טבע מדרום לקאלווי שהוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו. המפרץ מוקף בהרים ובצוקים אדומים, ומשובץ באיים קטנטנים. יש בו חיי בר מגוונים, מדולפינים עד נשרים. בשל ייחודו של המקום הוא אינו נגיש למכוניות, ואפשר להגיע אליו רק באמצעות סירות שיוצאות מקאלווי או מפורטו (השיט נמשך כשעה).
הגנים הבוטניים: באופן מפתיע, הגנים הבוטניים של קורסיקה אינם שייכים למדינה, אלא הם פרויקט חייו של אדם פרטי. את הגנים, או בשמם הרשמי Saleccia Park, תכנן במו ידיו וטיפח במשך שנים ברונו דמונסטיאה – אדריכל בהכשרתו. הקרקע שעליה משגשגים הצמחים שייכים למשפחתה של אשתו, שבעצה אחת עם ברונו החליטה שלא לבנות עליה ובמקום זאת להקדיש אותה לשימור הצמחייה המקומית. כיום, אגב, מנהלת את המקום בתו של ברונו. הגנים משתרעים על פני שטח נרחב, וכוללים מבחר אינסופי של עצים, שיחים ופרחים המאפיינים את אזור הים התיכון – עם דגש על קורסיקה, כמובן. נוסף על כך, יש בגנים צמחים מאזורים אחרים בעולם שבהם שורר אקלים ים-תיכוני, מניו זילנד עד קליפורניה. גם מי שאינו חובב צמחים נלהבים ייהנה מהשיטוט בשבילים הרגועים של הגנים, כשבכל פינה אורב צמח מוזר חדש.
מדבר דז אגריאט (Desert des Agriates): המדבר היחיד באירופה משתרע בצפון קורסיקה, בין איל רוס לסן פלורן (St Florent). בניגוד למדבריות אחרים הוא אינו צחיח, בזכות צמחייה שהסתגלה לתנאי השטח. אפשר לטייל בו ברגל או ברכבי שטח – אבל היתרון הגדול שלו הוא דווקא החופים הנהדרים שבשוליו – חופים תכולים עם חול לבן.
ומה עוד יש?
כאמור, בביקור שלנו התרכזנו אך ורק בצפון-מערב קורסיקה. ואולם לאי יש, כמובן, עוד המון מה להציע. הנה כמה מקומות בולטים:
ה-GR20: "שביל חוצה קורסיקה", הנמשך לאורך כ-180 ק"מ מצפון האי לדרומו. השביל נחשב לאחר היפים בעולם, והוא עובר במרכזו ההררי של האי. הליכה לאורך השביל כולו נמשכת כשבועיים, אך אפשר ללכת רק מחצית ממנו. השביל בנוי ממקטעים יומיים, שבסופו של כל אחד מהם יש היכן ללון ולהצטייד במזון.
אז'קסיו (Ajaccio – המקומיים מבטאים את השם "איאצו"): עיר הבירה של קורסיקה והעיר הגדולה באי (כ-65 אלף תושבים). אז'קסיו שוכנת במערב האי, על חוף הים, ומציעה כל מה שיש לעיר גדולה להציע: מסעדות, בתי קפה, חנויות והמון רחובות מעניינים, קטנים וגדולים. חובבי האמנות יוכלו לבקר במוזיאון פאלה פש (Palais Fesch), שבו אוסף גדול של ציורים איטלקיים – כולל יצירות של בוטיצ'לי וטיציאן. אז'קסיו היא גם עיר הולדתו של נפוליאון בונפרטה, ובבית שבו נולד שוכן מוזיאון המנציח אותו ואת תולדות משפחתו.
בסטיה (Bastia): העיר השנייה בגודלה בקורסיקה, השוכנת בצפון-מזרח האי. כעיר הנמל העיקרית של האי היא שוקקת חיים ומציעה מסעדות, בתי קפה, חנויות ורחובות ציוריים המטפסים במעלה גבעות. מומלץ לבקר בכיכר סן ניקולה (Place Saint Nicolas) הענקית, שסביבה בתי קפה לרוב, במצודה העתיקה ובשוק האיכרים שפועל בכיכר העירייה (Place de l´hôtel de Ville) בימי שבת וראשון מהבוקר עד הצהריים. בכל יום ראשון יש גם שוק פשפשים בכיכר סן ניקולה.
בוניפסיו (Bonifacio): העיר הדרומית ביותר בקורסיקה, שממנה יוצאות מעבורות לסרדיניה (משך ההפלגה הוא כ-50 דקות). גם אם לא מתכוונים לשוט לסרדיניה שווה לבקר בעיר עוצרת הנשימה הזאת, שבתיה בנויים בקצות מצוקים הנישאים מעל הים. העיר מוקפת בחופי רחצה יפהפיים ובשמורות טבע יוצאות דופן.
קורטה (Corte): העיר הרביעית בגודלה בקורסיקה, ששוכנת בלב ההרים. סימן ההיכר של קורטה הוא המצודה המרשימה ששוכנת בראש צוק הנישא מעל העיר. בעבר שימשה המצודה את הצבא ואף תפקדה ככלא, אבל כיום שוכן בה המוזיאון לתולדות קורסיקה. קורטה היא עיר אוניברסיטאית, כך שיש בה חיי רחוב שוקקים והמון בתי קפה.
מה אוכלים?
אמנם קורסיקה היא אי, אך בניגוד לציפיות מאכלי ים הם לא חלק מרכזי בתפריט המקומי. כמובן שיש שם דגים ופירות ים מצוינים, אך מאחר שבאופן היסטורי תושבי האי גרו בהרים ולא קרוב לחופים, האוכל המסורתי של קורסיקה מתבסס על מרכיבים "יבשתיים": בשר (בעיקר של כבשים), גבינות ועשבי תיבול.
הגבינות הן הפנינה הקולינרית של האי, והן יכולות להתחרות בקלות בטובות שבגבינות איטליה ואזורים אחרים בצרפת. האיכות הגבוהה שלהן נובעת מהעובדה שכל עדרי הצאן והבקר רועים במאקי (Maquis) - שדות של צמחי תבלין ושיחים ארומטיים שמאפיינים את קורסיקה (כל העדרים, אגב, רועים באופן חופשי – רובם אפילו ללא גדרות). התוצאה היא חלב טעים במיוחד, שנהפך לגבינות נפלאות.
הגבינה הבסיסית, שהיא אחד המרכיבים הנפוצים ביותר במטבח הקורסיקאי, היא ברוץ' (Brocciu). זוהי גרסה מקומית לריקוטה, אך היא מעט שמנה יותר מאחותה האיטלקית. יש עוד המון גבינות משובחות, קשות וחצי קשות, שרובן מופקות מחלב צאן. קשה להמליץ על אחת מסוימת – כדאי לטעום ולהתרשם – אך כדי להיות בטוחים שאתם קונים גבינה איכותית חפשו עליה את הסמל של ארגון יצרני הגבינות המסורתיים שנקרא Casgiu Casanu.
בקורסיקה יש גם נקניקים מצוינים, שרובם עשויים מחזירים או מחזירי בר – שמשוטטים חופשי ברחבי האי וניזונים משיחים ומערמונים. האמיצים יכולים להזמין במסעדות רבות נזיד של חזיר בר (Civet de sanglier). הסולידיים יוכלו ליהנות ממגוון עצום של מנות המבוססות על בשר כבש.
מנות אחרונות ומתוקים הם הצד החלש יותר של המטבח הקורסיקאי. קינוח הדגל המקומי הוא פיאדון (Fiadone) - עוגת העשויה מגבינת ברוץ', שברוב המקרים יש לה טעם של חביתה.
ביין הקורסיקאים דווקא מבינים. באי פועלים עשרות יקבים, חלקם חדשים למדי וחלקם בני מאות שנים. ברוב היקבים ישמחו לארח אתכם, להגיש לכם טעימות ולמכור לכם את היין אם תאהבו אותו. אהבנו במיוחד את Fiumeseccu 2012 - יין אדום של יקב Alzipratu - ואת היינות הלבנים של יקב Clos Colombu.
מתי כדאי להגיע?
החודשים שבהם הכי כדאי לבקר בקורסיקה הם מאי-יוני או ספטמבר-אוקטובר. בחודשים אלה מזג האוויר נוח – לא חם מדי ולא קר מדי, והאי אינו מוצף בהמוני תיירים. יתרון נוסף של תקופה זו היא שמחירי הלינה נמוכים יותר לעומת בקיץ – לעתים בעשרות אחוזים.
במשך השנה נערכים בקורסיקה פסטיבלים ואירועים רבים. הנה כמה מהבולטים שבהם:
יריד הגבינות השנתי (A Fiera di U Casgiu) נערך בכל שנה בחודש מאי בכפר ונאקו (Venaco) ומושך אליו כ-10,000 מבקרים. לצד שלל גבינות מקומיות מוצגים ונמכרים ביריד מוצרי מזון מקומיים נוספים.
יריד היין השנתי נערך בכל שנה בתחילת יולי בכפר לורי (Luri). ביריד אפשר לטעום ולקנות יין מיקבים מרחבי קורסיקה, ובנוסף מוצרי מזון מקומיים אחרים.
בקאלווי נערכים בכל קיץ שני אירועים מוזיקליים גדולים. הראשון הוא פסטיבל ג'ז גדול, שנערך בסוף יוני, והשני הוא calvi on the rocks – פסטיבל גדול של מוזיקה אלקטרונית, שנערך ביולי.
איך מגיעים?
בקורסיקה ארבע נמלי תעופה: באז'קסיו, בסטיה, פיגרי וקאלווי. לכל שדות התעופה מגיעות טיסות יומיות מפריז, ממרסיי ומניס – כך שאפשר לשלב את הטיול בקורסיקה בביקור בערים אלה (וגם באקס אן פרובנס, הסמוכה למרסיי). נוסף על כך, מועדון קלאב מד שבסנט אמברוג'ו מציע בסוף אוגוסט ובמהלך ספטמבר חבילות נופש הכוללות טיסות ישירות מישראל.
דרך נוספת להגיע לקורסיקה היא באמצעות מעבורת. בין האי לצרפת ולאיטליה פועלים קווים רבים של מעבורות, המגיעים לערים המרכזיות של קורסיקה, ובהן אז'קסיו, בסטיה וקאלווי. שיט ממרסיי לאז'קסיו, למשל, נמשך 12-9 שעות, שיט מניס לבסטיה נמשך 8.5-5 שעות, ושיט מניס לקאלווי 5.5-4 שעות.
קו מעבורת נוסף מחבר את קורסיקה לסרדיניה. השיט נמשך פחות משעה, כך שבטיול לקורסיקה אפשר לשלב בקלות גם ביקור באי האיטלקי השכן (במעבורת אפשר לעבור גם עם מכונית).
איפה ישנים?
כאחד מהאזורים המתוירים ביותר בקורסיקה, בבלאניה יש אינספור מקומות לינה – ממלונות בסיסיים עד מלונות פאר, מכפרי נופש עד לווילות רומנטיות. הנה כמה הצעות:
קלאב מד : אנחנו התאכסנו בקלאב מד סנט אמברוג'ו (Sant'Ambroggio), הנמצא במרחק של כ-20 דקות נסיעה מקאלווי. כמו תמיד בקלאב מד, השיטה פה היא הכל כלול – אוכל, פעילויות ספורט, טיולים ובידור. המועדון פונה בעיקר למשפחות, ומציע אירוח בחינם לילדים מתחת לגיל 6. נוסף על כך, במקום יש מסגרות שונות לילדים בני 17-4 – כך שבמשך היום ההורים יכולים גם לבלות לבד. החדרים בסיסיים ונקיים (למלון 3 כוכבים), ובכולם גם סידורי שינה לילדים. רבים מהם מציעים נוף לים. המועדון שוכן לחוף הים, כך שבנוסף לשלל פעילויות ספורט יבשתיות הוא מציע לאורחים צלילה עם שנורקל, חתירה בקיאקים ושיעורים בהשטת מפרשיות. נוסף על כך מארגן המועדון טיולים – חלקם בחינם וחלקם כרוכים בתוספת תשלום – למקומות שונים באי: משמורות טבע ועד לחופים מרהיבים.
כאמור, בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר מציע המועדון חבילות הכוללות טיסות ישירות מישראל. המחירים: מ-1,125 יורו לשבוע למבוגר ומ-3,586 יורו לשבו למשפחה הכוללת שני מבוגרים ושני ילדים בני פחות מ-6.
Hotel u San Dumé: מלון קטן ומעוצב בכפר קטרי (Cateri), הנמצא במרחק של כ-15 דקות נסיעה מקאלווי ומאיל רוס. במלון חמישה חדרים ושתי דירות סטודיו, שכולם שופצו לאחרונה, והוא מציע נוף נפלא לכפר, להרים שסביבו ולים. המחיר לזוג: 92-76 יורו ללילה, תלוי בעונה.
במלון גם מסעדה משפחתית מצוינת, שה לאון (Chez Léon). האוכל בה אינו מתוחכם, אך טעים מאוד. בין המנות המומלצות: צלעות כבש, מרק מינסטרונה עשיר, קישואים מטוגנים בבלילה עדינה וקוביות תפוחי אדמה נפלאות.
La Villa (חמישה כוכבים): מלון יוקרתי המשקיף על קאלווי. במלון חדרים המשקיפים לים וכן דירות נופש. המחירים לזוג נעים בין 120 ל-400 יורו ללילה בחדר בסיסי (תלוי בעונה) ובין 540 ל-1,120 יורו לסוויטה מפוארת.
Chez charles (ארבעה כוכבים) מלון בלומיו שהמסעדה שלו, Oggi, מעוטרת בכוכב מישלן. המחירים לזוג: 340-120 יורו ללילה, תלוי ברמת החדר ובעונה.
Hotel le Grillon (שני כוכבים): מלון בסיסי באיל רוס. המחירים לזוג: 69-46 יורו ללילה, תלוי בעונה.
Les Lauriers Roses: קומפלקס דירות נופש ליד קאלווי, המציע וילות ודירות ל-10-2 אנשים. המחירים: מ-782-325 יורו לשבוע לדירה זוגית (תלוי בעונה) עד ל-3,554-1,190 יורו לשבוע לווילה ל-10 אנשים.
- הכותב היה אורח משרד התיירות הצרפתי וקלאב מד
