היא מנהלת תיקי השקעות ואמא לשניים. היא יכולה לנהל עסקאות בתשעה סוגי מטבעות, בחמישה אזורי זמן, להתרחץ ולהתלבש, לרחוץ את הילדים ולהלביש אותם ולצאת מהבית תוך חצי שעה. היא משלבת בין הכנת דוחות ללקוחות, הזמנת טרמפולינה מתנפחת, שיחת טלפון טרנסאטלנטית, חגיגה בגן, מדד הדאו ג`ונס, ביקור אצל השיננית, תרגילים לחיזוק רצפת האגן, ארגון חופשה משפחתית...

איך היא עושה את זה? פשוט. שמה שרה ג'סיקה פארקר והיא חיה בסרט (ושמו "אין לי מושג איך היא עושה את זה").

במציאות, אם היא הייתה מקבלת הצעה לתפקיד חדש וגדול שיחייב נסיעות מרובות וגם בעלה היה זוכה בג'וב החדש אותו קיווה לקבל, מישהו היה צריך לוותר על חלומו, ונחשו מי! בדיוק.

במציאות, אם היא הייתה מסרבת לחיזוריו של השותף החדש שלה, נחשו מה היה קורה לה. נכון, רוב הסיכויים שהיו מזיזים אותה תפקיד או מפטרים. השותף החדש, בניגוד לפירס ברוסנן, לא היה מקבל בהבנה את סירובה ומה שבטוח זה שהוא לא היה דואג לקדמה בתפקיד לאחר מכן. אין גברים כאלה! ואם יש לה רגשות אשם על הזנחת ילדיה והיא מבקשת קיצוץ שעות עבודה - ביי ביי קריירה, שלום ילדים! זאת המציאות שלנו.

 

משרה מלאה זו לא קריירה

חוקרים תוהים מדוע אי שוויון מגדרי לא רק שממשיך להתקיים, אלא מתחזק וגדל. מדוע למרות ההרגשה שיש התקדמות, המדדים מראים אחרת? מדוע למרות שנשים הולכות ונעשות משכילות יותר ביחס לגברים, תמיד הגברים במקומות גבוהים יותר ומרוויחים יותר? באמת תעלומה גדולה! במיוחד אם אנו מאמינים ששרה ג'סיקה פארקר היא דמות אמיתית. לא קשה לנחש שהסיבה נעוצה בדילמת הבחירה בין הבית לקריירה. הגרפים מצביעים על מגמת הבחירה. ובאמת, כמה נשים מסוגלות להביט בעיני ילדיהן מלאות תקווה ולאכזבם שוב ושוב? "לא, מותק. היום לא אצליח להגיע לטקס שלך. מה לעשות, אמא צריכה לעבוד. מחר, למופע סיום, מבטיחה להגיע (אם לא יתאמו לנו שוב ישיבה בדיוק בסוף יום העבודה)".

הילדה של שרה ג'סיקה פארקר רצתה לבנות עם אמא בובת שלג. ורגע אמת בסרט - האמא הקרייריסטית נשברת, היא לא עומדת בזה, לא מצליחה להתעלם מהמבט המאוכזב בעיני בתה. ואת האמת - כמה מאתנו מצליחות? אני לא. גם אני נאלצתי לבחור בין קידום קריירה אישית לבין להיות שם למען הילדים.

בשלב מסוים הגעתי להבנה שעבודה במשרה מלאה פשוט לא מספיקה לצורך קידום קריירה. בעולם הגברים, בצמרת המשק הישראלי, העבודה רק מתחילה בשעות אחר הצהרים. הפגישות החשובות - בערב. זהו מועדון סגור רק לוי.אי.פי, אשר מקפיד לשמר את זהותו בכל כוחותיו. אין כניסה לאימהות ולכל מי שבילוי בחיק המשפחה מועדף עליו. במשך שנים בעלי לקח על עצמו את הטיפול בילדים, כולל להישאר מספר חודשים עם ילד בן פחות משנה, כשאר נשארנו לפתע ללא מסגרת. שנים התמודדתי עם הדילמה - "מה חשוב יותר?" ונשברתי לבסוף. אין מה לעשות, עם כל הכבוד לבעלי ואני באמת מעריצה אותו על מסירותו לבית ולילדינו, אין כמו אמא בבית. אפשר לסייע לה, לקחת חלק מתפקידה, אבל אי אפשר להחליפה ולכן, הנשים הן אלו שעומדות בפני הבחירה ולא הגברים.

 

מעדיפות מקצועות "נשיים"

חיי אימהות הרבה יותר מורכבים. גם אם את לא מחפשת להגיע למשרות בכירות, את עדיין צריכה להתמודד עם עבודה במשרה מלאה במקביל לגידול הילדים. את צריכה לוותר על לקחת את הילדים לגן כדי להספיק לאסוף אותם. את צריכה גם לשכוח מכל התסכולים והכעסים של כל היום וכלל רגשותיך ולהתמודד עם פרץ הרגשות של ילדייך (כולם בו זמנית), ברגע הראשון שאספת אותם מהמסגרות. את צריכה לאגור את שארית הכוחות שנותרו מיום עבודה מלא ולתזז בין חוגים, טיפולים, ארגון מסיבות וכן הלאה.

לא פלא שהגענו למצב של הפרטת ההורות ולא פלא שנשים רבות מעדיפות לקצץ בשעות עבודה ולבחור במקצועות "נשיים" יותר, הרי כל עוד אין שוויון בבית, על איזה מין שיוויון מגדרי אנו מדברים?