הדפסה
לכתבה באתר
רמת אביב "הירוקה" מושכת אליה משפחות צעירות שמחפשות שקט, איכות חיים וגינה ירוקה ליד הבית – ועדיין רוצות להישאר קרוב לעיר הגדולה. אבל הדירות בשיכוני הרכבת שנבנו בה בשנות ה-50 קטנות יחסית, ויש להן שני כיווני אוויר בלבד (את סיפורה המרתק של השכונה שנבנתה על חורבותיו של הכפר הערבי שייח' מוניס תוכלו לקרוא בסוף הכתבה).
עם המגבלות האלה החליטו להתמודד בני זוג – הוא איש מחשבים, היא פסיכולוגית ארגונית – הורים לשלוש בנות קטנות. לאחר חיפושים ממושכים הם רכשו דירה טיפוסית לשכונה, בשטח של כ-65 מ''ר. האדריכל עדי וינברג, שאת שירותיו שכרו כדי לשפץ ולבנות תוספת לדירה, יצא לדרך עם המגבלות שקובעים חוקי התכנון והבנייה העירוניים באזור: הוספת קומה עם גג משופע בלבד (שנישא לגובה של שבעה מטרים מרצפת הקומה הראשונה), מרפסת רק בקומה העליונה, ותוספות בינוי בשתי החזיתות.
בגלל המרפסת וגובה החלל המרשים שאפשר להשיג בקומה העליונה החליט וינברג למקם בה דווקא את החללים המשותפים – מטבח, פינת אוכל, סלון ושירותי אורחים – על שטח של 70 מ''ר. בקומה התחתונה, שהורחבה ל-100 מ''ר, שני חדרים לילדות, חדר השינה של ההורים, פינת משפחה, פינת עבודה וממ"ד שמשמש כחדר משחקים.
הרצפה כולה חופתה באריחי גרניט פורצלן שחורים בגודל 120 על 60 ס"מ (מלבד בחדרים הרטובים, שחופו באריחים קטנים יותר). דלת הכניסה נפתחת למעין מבואה, שכוללת פינת משפחה ופינת עבודה. לאורך אחת מדפנות התקרה בולט אלמנט יוצא דופן: קורת בטון חשוף שבה שורת חלונות עגולים, שקוטרם 60 ס''מ. החלונות מחדירים אור לחלק הזה של הבית, והקורה היא גם אלמנט קונסטרוקטיבי, שתומך במרפסת שמעל. בעל הבית מספר שמלבד הפונקציונליות, יש כאן תרומה נוספת: "הילדות וחברותיהן משחקות החורים, מציצות אחת בשנייה, כשאחת בקומה העליונה והשנייה בתחתונה".
בין פינת המשפחה לחדר ההורים מפריד קיר שעומקו מטר – ארון אחסון דו-צדדי: מצד פינת המשפחה הוא מכיל ספרים ומשמש כמחסן לאופניים. הם בחרו לסגור את הארון בדלתות אטומות, כדי לנקות את החלל הקטן מהפרעות ויזואליות. מצד ההורים מוקמה במרכז הארון נישה לטלוויזיה. קורת הבטון המחוררת מלווה את חדר השינה במקביל לו, מבחוץ, מעל אזור שאותו מכנה וינברג "מיני פטיו". גם לו שימוש כפול: הוא מחדיר אור לחדר ומשמש לייבוש הכביסה (מסומן בתוכנית הקומה הראשונה, המצורפת בסוף הכתבה, בגוון חום).
לצד חדר ההורים שני חדרי הילדות, ובצד השני של הקומה "ממ"ד משחקים" וחדר הרחצה של הילדות, שבו נשברים מעט הצבעים המונוכרומטיים באמצעות שידה צהובה.
עוד אלמנט בולט בבית הוא גרם המדרגות יוצא הדופן. מתחת למדרגות נבנתה פינת עבודה, כשהקיר שאליו היא פונה חופה בעץ אלון, שממנו גם נבנה המעקה. בתוך הקיר הוסתרו מערכות התשתית של הבית ומהקצה נגרעה קובייה קטנה, שמשמשת לאחסון ספרים.
המדרגות עשויות קונסטרוקציית פלדה, שעליה "הולבשו" מדרכים דקים מאבן קיסר לבנה, בעובי 1.2 ס"מ. במעקה העץ תוכננו שני חריצים מאורכים – אחד אופקי ואחד אנכי. וינברג מכנה אותם "חרכי תקשורת" ומסביר: "כשעולים במדרגות בין שני קירות, מתחשק לך לפעמים לראות מי נמצא מעבר לקיר. החריצים מאפשרים למי שעולה לא להרגיש מנותק לגמרי".
העיקרון התכנוני החשוב ביותר שהדריך את וינברג בתכנון הקומה העליונה היה הקשר לחוץ – אחד הערכים שלפיהם עבדו מתכנני השכונה במקור. לכן הוחלט על חלל פתוח, ללא מחיצות בין המטבח לסלון, שממנו יוצאים אל מרפסת גדולה, הפונה אל הנוף הירוק של הרחוב. המרפסת חופתה בקורות טיק צרות ברוחב 11 ס"מ (לעומת קורות עץ איפאה, שרוחבן 14 ס"מ). וינברג מסביר שהטיק עדיף על האיפאה הפופולרית, מכיוון שהוא שומר צבעו באור השמש לאורך זמן.
המטבח גם הוא מואר מלמעלה באמצעות סקיי-לייט, והוא עוצב בשני צבעים: לבן (צבע הקירות, שולחן האוכל וספסל האחסון שנשען אל מעקה גרם המדרגות) ועץ אגוז, שבו חופו ארונות המטבח ("סמל"). גם ה"אי" עשוי אגוז, ועליו מונח משטח אבן קיסר לבן. מעל גופי תאורה מ"אקסקלוסיב", והרהיטים בסלון, בפינת האוכל ובפינת המשפחה שלמטה נקנו ב"טולמנ'ס".
משנות ה-50, ועדיין בת קיימא
אדמות הכפר הערבי שייח' מוניס, שעליהן בנויה רמת אביב א' (המכונה "הירוקה"), סופחו לתל אביב בשנת 1949, אחרי שתושביו נמלטו ממנו במלחמת העצמאות. בתחילה שוכנו בבתי הכפר עולים חדשים, אך עם האצת קצב המהגרים לישראל הוחלט להרוס את הבתים ולתכנן על השטח שכונות חדשות. בהתחלת שנות ה-50 יזם אגף השיכון במשרד העבודה, בראשות גולדה מאיר, את תכנון רמת אביב א', על שטח של 716 דונם, שמהם יועדו 396 דונם למגורים.
את השכונה תיכננו האדריכלים רוברט באנט ויצחק פרלשטיין – עבודה שזיכתה אותם ב-1958 בפרס רוקח. בתי השכונה הראשונה החלו להיבנות ב-1954. לצוות התכנון הצטרפו גם זוכי פרס ישראל, אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור. האדריכל דן פרייס, שכתב את עבודת המאסטר שלו על השכונה, מציין ששילובם של מתכנני נוף בצוות התכנון היתה החלטה חריגה לאותם ימים, והשפיעה על החזון הנופי של השכונה.
פרייס כותב על השכונה כי היא ירוקה, סוציאליסטית, בת קיימא ונגישה לתחבורה ציבורית, שעוברת בה בשלושה כבישים מרכזיים – ברודצקי, רידינג וחיים לבנון. המתכננים לא רק השכילו להקצות שטחים ירוקים נרחבים לגינות ציבוריות ולחורשות, אלא גם חיברו ביניהם ויצרו "רצף ירוק". עד היום אפשר לטייל בין השבילים ברגל ובאופניים. ברחבי השכונה שובצו מבני ציבור – מרכז קניות, מרכז מסחרי, מרכז מסחרי משני, בית ספר תיכון, שני בתי ספר יסודיים, שני בתי אבות, בית ברודצקי ומתנ"ס. קנה המידה הנעים שלה מאפשר לבתי קפה שכונתיים ליהנות מהגינות (שניים חדשים נפתחו בה ממש לאחרונה).
דירות המגורים תוכננו בבנייני רכבת, עם שתי חזיתות לכל דירה. למרות שבדירות הקצה ניתן היה לפתוח חזית שלישית, לא עשו זאת, מטעמים של שיווין ואחידות. העמדת כל השיכונים על ציר מזרח- מערב, יצרה לדירות חזית דרומית וצפונית, הנוחות לקליטת שמש בחורף ולהגנה מפניה בקיץ. פרייס מציין שישה טיפוסי דירות, שגודלן היה 2, 2.5 ו-3 חדרים: הגדולות היו בנות 75 מ''ר, והשאר בנות 72, 70, 67, 65 ו-55 מ''ר.
עוד דירות ששופצו בשיכוני רכבת ישנים:
>> מסדרון שקוף וסקיי-לייט בבית אחר ברמת אביב הירוקה
>> דירת שיכון שהפכה לווילה עם בריכה בשכונת נוף ים >> ודירת שיכון קטנה בבת ים, שלא הורחבה אבל שופצה ללא הכר
