הדפסה
לכתבה באתר
שבוע הספר הוא לא ממש חגן של הפאשניסטיות. שיטוטים בין דוכני הספרים תוך התחככות בהמוני האנשים, היא לא בדיוק צורת הבילוי המועדפת עליהן, מה גם שהיצע ספרי הצ'יק ליט האופנתיים בארץ שואף למידת הבגדים של אנה ווינטור – כלומר, אפס. ובכל זאת, נראה שהשנה מישהו חשב גם עליהן, ובזמן שהמונים ממלאים את הכיכרות ומחפשים אחר הספר המושלם, התבשרנו על יציאתו של ספר ההמשך ל"השטן לובשת פראדה".
עשור לאחר שראה אור הספר הראשון, הופץ השבוע בארצות הברית (לרכישה באמזון, למי שאין לה סבלנות) הספר Revenge wears Prada (בעברית: נקמה לובשת פראדה), בו חוזרת העיתונאית לשעבר והסופרת היהודייה לורן וייסברגר אל הדמויות שהפכו אותה למפורסמת. גם העלילה מתרחשת עשור לאחר סיום הספר הקודם, ומפגישה שוב בין אנדריאה (אנדי) סאקס למירנדה פריסטלי, העורכת האימתנית והכול יכולה של מגזין האופנה Runway.
עוד בערוץ האופנה
- תחת השפעה: ג'יזל בונדשן היא הדוגמנית המשפיעה ביותר בעולם
- מאנה ווינטור ועד אנה דלו רוסו – איך מתלבשות עורכות האופנה המשפיעות בעולם
- המדריך לפאשניסטה המתחילה: המותגים שאנשי האופנה אוהבים
- בווג הבטיחו דוגמניות במראה בריא. אז הבטיחו
"אלו הדמויות הראשונות מספרי הראשון (וייסברגר הוציאה מאז שלושה ספרים נוספים באותו סגנון, א"י) והתחלתי לחשוב שעבר מאז עשור שלם", סיפרה בראיון שהעניקה לאתר האינטרנט Fashionista.com. "כל כך הרבה דברים קורים בעשר שנים, במיוחד בשנות ה-20 וה-30 שלך, ודברים רבים גם קרו בחיים האישיים שלי. התחלתי להתעניין מה קרה בעשור האחרון בחיים של אנדי, אמילי וכל הצוות, והרגשתי שזה הטיימינג הנכון לטפל בנושא".
וייסברגר, 36, הספיקה מאז צאת הספר הראשון להתחתן, להביא שני ילדים ולהפוך למיליונרית, הרבה בזכות "השטן לובשת פראדה", שגם עובד ב-2006 לסרט קולנוע בכיכובן של אן הת'אווי ומריל סטריפ. הסרט הפך לשובר קופות בינלאומי והכניס סכום מכובד של למעלה מ-300 מיליון דולר.
ההצלחה של הספר והסרט נובעת בין היתר מהמציצנות והחשיפה שהעניקה וייסברגר לתוך תעשיית האופנה. בעידן טרום רשתות חברתיות המאפשרות לעקוב אחר הופעותיה הגרנדיוזיות של אנה דלו רוסו או לצחוק מהציוצים בטוויטר של קרלי קלוס, העניק "השטן לובשת פראדה" לקוראיו ולצופיו חוויה של זבוב על הקיר במסדרונות הנוצצים של מגזין אופנה. כידוע, "השטן לובשת פראדה" נכתב כספר זיכרונות של וייסברגר מעבודתה כאסיסטנטית של עורכת מגזין ווג האגדתית אנה ווינטור. וייסברגר ציירה את ווינטור כנמייה מפלצתית, אך כמובן שבראיונות טרחה לחזור ולומר כי הספר בדיוני. כנראה שאפילו היא יודעת שיש גשרים שממש לא כדאי לשרוף.
לדברי וייסברגר, הספר החדש אינו ביוגרפי או מושתת בשום צורה על חייה הנוכחיים. כמו כן, סיפרה בראיון כי בניגוד לספרה הראשון, תעשיית האופנה כמעט ולא נוכחת בספר הנוכחי. עם זאת, היא עדיין מהווה רקע, שכן בספר החדש אנדי היא עורכת ראשית של מגזין כלות בשם The Plunge, אותו הקימה יחד עם חברתה מהג'וב הקודם – אמילי צ'ארלטון. כמו תמיד בספרי הרומן הרומנטי והקיטשי, קלישאות לא חסרות גם כאן – אנדי מנהלת מערכת יחסים רצינית עם איש עסקים, אך אמו השתלטנית מנסה לפגוע ברומן שבין השניים ולהביא לביטול האירוסים. יעני, סנדלר הולך יחף וגו'. למרבה האכזבה, מירנדה פריסטלי מופיעה בספר רק פעמים ספורות, בעיקר כסיוטי עבר בלילות ללא השינה של אנדי.
מאז שהספר ראה אור, הוא זוכה בעיקר לראות חושך – שכן מבקרים מכל רחבי העולם הפכו אותו לשק החבטות התורן. הוושינגטון פוסט, לדוגמה, טוען כי בעת כתיבת הספר נדמה שעמדו מול עיניה של וייסברגר סימנים של דולרים במקום השראה. "עלילת הספר קלושה יותר מאשר חולצה של רוברטו קוואלי, עם קפיצות מביכות ופרקים ארוכים", הוסיפה המבקרת סופי גילברט. הניו יורק דיילי ניוז היה אכזרי אפילו יותר, ופתח את ביקורת הספר במשפט: "עשור עבר, ולורן וייסברגר עדיין לא למדה כיצד לכתוב". המבקרת שריל קונלי מצביעה כי בספר ישנה בעיה שחוזרת על עצמה עוד מימי "השטן לובשת פראדה": דמויות גדולות שהולכות לאיבוד בפרוזה לא טובה. "בשיחה מקדימה עם הסופרת, אמרתי לה שאני אוהבת את הספר", חתמה קונלי את הביקורת. "שיקרתי בנימוס, רק בגלל שהאמת רעה בדיוק כמו הספר". אאוץ'.
סביר להניח שלמרות הביקורות הקטלניות, וייסברגר עדיין לא תיאלץ לדאוג מהגזירות הכלכליות – ז'אנר הצ'יק-ליט ממשיך לככב ברשימת רבי המכר ווייסברגר נחשבת למובילה בתחום. לצערנו, בארץ המצב קצת שונה. אנחנו אולי עם הספר, אך אדפטציות ציוניות לז'אנר כמעט ואין. אולי מכיוון שרוב הספרים מסוג זה מתרחשים במערכות עיתוני אופנה, וכוללים סצנות בחדרי מיטות של נערות זוהר עם שימוש בסמי מרץ והתחככות יומיומית בידוענים בינלאומיים – לסופרות המקומיות אין בדיוק מאיפה לשאוב חומרים. היטיבה לתאר זאת הסופרת ועיתונאית ווג לשעבר פלאם סייקס, שכתבה בספרה "בלונדיניות ברגדוף" כי "המכירות הלוהטות של דוגמיות בניו יורק הן הרות אסון כל כך, שלידן רצועת עזה נראית מקום שלו".
