הדפסה
לכתבה באתר
המשוררים שלנו, יאמר מיד, אינם חריפים כיצחק לאור ולא רגישים כאלי הירש, ובכל זאת גם הם מאמינים ש:
הם מנומקים:
ולא מתביישים בעיסוקם הפואטי:
המשוררים שלנו יודעים כמה קשה ומייסרת מלאכת הכתיבה, ולמרות זאת אופטימיים:
ואכן:
המשורר האהוב מאיר ויזלטיר כתב ביום שני השבוע בדף הפייסבוק שלו: "מטולה היא עיר ספר (ס' שוואית, פ' קמוצה) ועיר קיט -- צירוף ישראלי ייחודי, על הגבול הכי עצבני שלנו בעשורים האחרונים, ומחר כבר יום שלישי וערב שבועות. פירוש הדבר שבימים הבאים יתחולל במקום הגבולי ההוא פסטיבל המשוררים...". אצלנו, מאיר, פסטיבל כזה מתקיים כל השנה. אך לפני שנפנה לדיון מסודר בעצמנו, נצדיע לפסטיבל הצפוני. במטולה, כך פורסם, מקדישים השנה תשומת לב ל"ליוצרים שחוויית הגלות, העקירה או הנדודים תופסת מקום מרכזי בעולמם השירי". הראו לי שיר געגועים צובט יותר מזה שנכתב בטוש על עמוד הבטון:
במטולה מצדיעים לחיים גורי. אצלנו שרים את שיר הרעות:
אפילו לגדול משוררי היידיש, אברהם סוצקובר, יש אצלנו אזכור:
לא מבינים מה כתוב?
בקיצור, גם לרחובות שלנו יש סמפטיה לאמנות קונספטואלית. אמנם הם לא זכו, כרחובות צפון העיר, להיקרא על שמות משוררים נודעים, אבל אפילו אצלנו שמור מקום למפורסמים שחיידק הכתיבה סחפם (הם כתבו שירים, אך לא אלה קנו להם את פרסומם):
וכמובן לוחם חרות ישראל, יאיר שטרן, שעבור הנצחתו נמצא התקציב להקמת מוזיאון של ממש:
הרחוב שלנו מכיר גם משוררים כותבי אנגלית, בתנאי שהם יהודים:
ומכיר למשוררים כבוד, גם אם בדרכנו העילגת:
ואחרי כל ההקדמות האלה, ניגש לעיקר. אם צריך לאפיין את שירת הרחובות שלנו, אפשר לומר שמשוררינו אינם מסתתרים מאחורי מטאפורות. הם ישירים, אפילו בוטים, ומתרכזים ב"אני":
אהבתי:
כשזה מגיע לתמות, חייבים להודות שמקוריות אינה דגל אצלנו:
משוררת אחת בולטת אצלנו מעל כל האחרים. לפחות בכמות אין לה מתחרים:
לא רק ניצן מינץ, אגב, אוהבת חזרות:
את שאר משוררינו אפשר לחלק לשלוש קבוצות. החרזנים:
התוהים:
והתמהונים:
לא מפתיע שיש השואלות:
ויש התובעים:
כי לשירה יש אצלנו תפקיד חברתי:
ובאין ציפור שיר, גם העורב זמיר:
