בעיות קשב וריכוז: יש דבר כזה?

 

 

 

 

לאחרונה נראה שכל ילד שני מאובחן כסובל מהפרעת קשב. בכל יום מתגלה עוד איזה חבר של הילדים שאובחן, ומתברר שחברה אחרת בעצם לוקחת ריטלין כבר שנה, מתברר שהגירושים של חבר אחר נבעו בעצם מכך שלא היה מאובחן, וההוא שסיים לאחרונה דוקטורט מספר שהצליח רק בזכות הקונצרטה. לפעמים נדמה שאין יותר ילדים שובבים, תזזיתיים או עצלנים, אין יותר אנשים שמתקשים בזוגיות או לא מתאימים ללימודים גבוהים. יש הסבר אחד טוב שתופס לכל הקשיים: הפרעת קשב.

הבעיה הזו, שיש לה כל כך הרבה פנים, מצליחה להסביר ולנבא כמעט כל סוג של קושי וכישלון, ואצל רבים מתעוררת המחשבה הספקנית: "אם כולנו יוצאים קצת מופרעים, אולי היה צריך לשנות קצת את ההגדרה להפרעה"? ד"ר זיוה שגיא, מאמנת ומטפלת בהפרעות קשב וריכוז ומנהלת מרכז כישורי חיים, לא מסכימה. היא עונה על כל, השאלות אחת־אחת.

  

האם אינך חושבת שיש כאן אבחון יתר? שאנו נוטים להגדיר כל סוג של קושי, שונות באישיות או דפוס למידה שונה כהפרעה?

ד"ר זיוה שגיא: "בעיקרון אנשים שעוברים אבחון קליני מקיף, שכרוך הן בריאיון והן במבחנים, ומאובחנים כבעלי הפרעה -- אכן סובלים מהפרעה. וזוהי אכן הפרעה שכיחה, שעל פי הסטטיסטיקה 10% מן הילדים לוקים בה, אבל זה לא מעיד על כך שמדובר באבחון יתר. (גם אחוזי הסוכרת עולים ואף אחד אינו מדבר על אבחון יתר).

נכון שיש פעמים שבהן האבחונים נעשים בצורה פחות יסודית. למשל, עד היום בקופת חולים היה על הרופאים לבצע אבחון בזמן קצר ביותר, ולכן ייתכן שנעשו טעויות. נכון גם שחלק מהסימפטומים של הפרעת קשב (חוסר ריכוז, חוסר שקט, תנועתיות יתר) עלולים להצביע גם על דברים אחרים, כמו לקויות למידה אחרות, מחוננות שגורמת לשעמום, אנמיה, בעיות בבלוטת התריס ועוד. אבל בכל המקרים שבהם האבחון נעשה באופן מקיף ומקצועי -- אין מקום לחשוב ש'היד קלה  מדי על ההדק'".

 

האם לא ייתכן שילדים שמאובחנים כבעלי הפרעת קשב היו יכולים להתגבר על כך בעצמם, גם בלי אבחון וטיפול?

ד"ר זיוה שגיא: "הרבה ילדים מוכשרים עם הפרעת קשב וריכוז יכולים לצלוח את בית הספר היסודי בלי קושי. אלא שבתיכון, כשיש צורך ללמוד, להתרכז ולזכור - הם נתקלים בקשיים. לגבי מבוגרים - יהיה נכון לומר שחלק מהסימפטומים מתעדנים אצלם (היפראקטיביות, למשל), ועל סימפטומים אחרים הם לומדים להתגבר באמצעות אסטרטגיות שונות. מעבר לכך, מדובר בדרך כלל באנשים יצירתיים, אינטליגנטים ובעלי חוש הומור, שיש מקומות עבודה שיעדיפו אותם. ולמרות כל זאת, יש סימפטומים שאינם חולפים בבגרות (דחיינות, התפרצויות כעס, זיכרון, קושי בהתארגנות), שמקשים על הסתגלות וגובים מחירים כבדים מהסובלים מההפרעה".

 

אם 10% מהאוכלוסייה מוגדרים כסובלים מההפרעה, האם אין מקום לשנות את ההגדרה?

ד"ר זיוה שגיא: "לא. הפרעת קשב גורמת לאנשים לסבל, ושינוי ההגדרות לא היה מקטין את הסבל שההפרעה מסבה. למרות שכמחצית מהמבוגרים עם הפרעת קשב משתלבים ומסתדרים בחיי העבודה והזוגיות, היתר אינם מסתדרים. 48% אינם עובדים, ומחצית מאלה שאינם עובדים כבר אינם מחפשים עבודה. יש ביניהם רבים שנוטלים סמים ומידרדרים לפשע. למעשה, 70% בין האסירים בכלא בישראל סובלים מלקויות למידה ומהפרעת קשב. חשוב גם לציין שאפילו בין אלה שמשתלבים ומצליחים בחיים, יש רבים שחווים רגשי אשמה וכישלון – על כך שהם דחיינים כרוניים, מאחרים בקביעות, שוכחים את הכל, גרים בבלגן נוראי ועוד".

 

ומה לגבי החשש שאנו נתונים לשטיפת מוח של חברות תרופות שיש להן אינטרס לשכנע אותנו שכולנו "פגומים"?

ד"ר זיוה שגיא: "קודם כל, לא תמיד יש קורלציה בין אבחון לתרופות, תרופות אינן הפתרון היחיד. טיפול תרופתי טוב לילדים שחווים כישלונות בבית הספר, כי הוא מאפשר להם להתחיל לחוות הצלחות ולעלות על מסלול חיובי. אבל לא כולם חייבים ליטול תרופות. למעשה, יש דברים שתרופות כלל אינן פותרות כמו דחיינות, ניהול זמן, מחשבות אוטומטיות ועוד. כך שהסיבה לאבחון אינה שטיפת המוח של חברות התרופות, אלא שכיחות הבעיה".

 

האם ייתכן שבעוד כמה שנים נגלה שלתרופות יש תופעות לוואי ארוכות הטווח, ושנתחרט שרשמנו אותם להרבה ילדים?

ד"ר זיוה שגיא: "ריטלין היא תרופה שמשתמשים בה מאז 1956 והיא נחקרת מעל 50 שנה. נכון, שכשנוטלים אותה באופן לא מפוקח (כשלא צריכים אותה, או לא במינון הנכון) יש סיכון לחרדות, פוביות, התפרצויות זעם ועוד, אבל שימוש מפוקח וזהיר בתרופה – אינו אמור להיות מסוכן".