"אני מפנטז על כפר אקולוגי. מרחבי טבע, שדות פתוחים, גינות ירק, ובתוכם - בתים על גלגלים". זהו החזון של יוסי טיאר, אנימטור מוכשר, שכל מי שילדיו מכורים לערוץ "בייבי" מכיר את סדרות האנימציה הנפלאות שיצר.

 

הרעיון נולד במוחו לפני כארבע שנים בעקבות סרט שראה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק", על אנשים שחיים בבתים על גלגלים: "זה היה לקראת גיל 50. הרגשתי שאני זקוק לשינוי. נמאס לי מהעיר, מהרעש, מהשגרה הלוחצת". כמי שלמד בצעירותו נגרות ועבד באולפני הטלוויזיה החינוכית, טיאר צבר ניסיון רב כמסגר, נגר ותפאורן - ניסיון שאיפשר לו להגשים את החלום במו ידיו. "רציתי לבנות בית של ממש. קטן, אך שיכיל כל מה שבית רגיל מכיל", כך הוא מספר השבוע בחיוך, כשהבריזה של יפו מאווררת את פנים ביתו, והים נשקף מכל חלון. שנה עבד כדי לממש את החזון לפרטי פרטים וללא פשרות על איכות, וזה שלוש שנים שהוא חי במשאית שהיא ביתו וחונה רוב הזמן מול הים, לחופה של יפו.

 

מול הטיילת בצפון יפו (צילום: אילן נחום)
מול הטיילת בצפון יפו (צילום: אילן נחום)

 

טיאר, יליד נתניה, עבר אחרי השירות הצבאי לתל אביב. הוא למד קולנוע בבית צבי, והרבה שנים חי בדירה שקנה ברחוב הרכבת בדרום העיר, דירה שאותה השכיר כשעבר לחיות על גלגלים.

 

נקודת ההתחלה של הפרויקט היתה ההחלטה על אספקה עצמית של חשמל, ובשפע. טיאר חישב ומצא שאספקה של 2.4 קילוואט לשעה תספק את כל צרכיו, עם עודף: חשמל למחשבים, למקרר, למאור, לאיוורור, למשאבות השונות ואפילו למיזוג. לאחר שמצא פתרון בדמות פאנלים סולאריים איכותיים (בייצור חברה אמריקאית-גרמנית, וביבוא חברת "אינטרדן" החיפאית) – כאלה שמייצרים חשמל גם ביום מעונן – פנה לתכנון הבית.

 

הוא רכש משאית 12 טון חדשה, באורך כולל של 11.5 מטרים. את הארגז שתיכנן בנה אצל "האחים אבו" (מסגרייה שמתמחה בייצור ארגזים למשאיות). אורכו כתשעה מטרים וחצי, רוחבו שני מטרים וחצי וגובהו הפנימי 2.6 מטרים (הגובה מבחוץ, מהקרקע ועד קצה הפאנלים הסולאריים, הוא ארבעה מטרים). טיאר תיכנן גם הרחבה לבית - תוספת של כשלושה מ"ר, שנשלפים החוצה כשהמשאית נמצאת בחנייה. במצב האופטימלי הזה שטח הדירה נטו, בתוספת המחסן שבתוכה, מתקרב ל-30 מ"ר.

 

למעלה: תוספת של כשלושה מ''ר, שנשלפת כשהבית עומד בחניה. למטה: במצב נסיעה (צילום: אילן נחום)
למעלה: תוספת של כשלושה מ''ר, שנשלפת כשהבית עומד בחניה. למטה: במצב נסיעה (צילום: אילן נחום)

 

את כל הפנים בנה במו ידיו מעץ, בנגרייה ששכר. פינת שינה, פינת עבודה, פינת ישיבה לאורחים, פינת אוכל, מטבח, מקלחת ושירותים, ואפילו חדרון שינה לשירה – בתו בת ה-11. השירותים הם מהסוג שנהוג להתקין ביאכטות. במטבח יש מקרר חדיש, כיריים של גז ותנור מיקרוגל. גג המשאית מחופה בפאנלים הסולאריים וקולט לדוד השמש. את המים מספק מיכל של 800 ליטרים, שמספיקים לכל צרכיו של טיאר – רחצה, בישול, הדחה וכו' – לחודש ימים. המיכל מותקן מתחת לפינת השינה.

  

מבט מקצה אחד לקצה השני (צילום: אילן נחום)
מבט מקצה אחד לקצה השני (צילום: אילן נחום)

 

מחסן מרווח (באחורי המשאית, מתחת לחדרון הקטן של שירה) מכיל את מערכת הגז, כלי עבודה שונים ואפילו אופניים חשמליים. הבית, שעובי קירותיו מגיע לשבעה סנטימטרים, מבודד היטב באמצעות דפנות כפולות וחומרי בידוד שונים – צמר סלעים או פוליאוריתן מוקצף, ואם יש צורך לחמם ביום חורף קר – יש תנור גז. בקיץ, מעיד טיאר, הבית חם פחות מדירה ממוצעת, אך ביום חם במיוחד נכנס לפעולה מזגן של 1.25 כ"ס.

 

גלריית השינה של הבת (צילום: אילן נחום)
גלריית השינה של הבת (צילום: אילן נחום)

 

והמחסן שמתחתיה, מאחור (צילום: אילן נחום)
והמחסן שמתחתיה, מאחור (צילום: אילן נחום)

 

"הבת שלי, שירה, מאוהבת בבית. היא חושבת שיש לה אבא מיוחד. כל הכיתה שלה כבר ביקרה אצלי, והילדים מתלהבים בטירוף". אך לא רק ילדים: כל מי שרואה את הבית מגיב, ובדרך כלל בהתלהבות ופרגון. "אני לא מרגיש שהפסדתי משהו במעבר לצורת החיים הזאת", אומר טיאר. "נכון, ויתרתי על הרבה חפצים – ספרים, בגדים ושאר דברים מיותרים שכולנו אוגרים בבית. אבל הרווחתי חופש. חופש אמיתי. חופש תנועה, כזה המאפשר לי לגור ליד החוף, בלב מדבר, בחורשה יפה או אפילו בעיר. חופש מארנונה, מחברות החשמל, הכבלים ותאגידי המים. מכיוון שכאנימטור המחשב הוא כלי העבודה שלי, אין לי צורך להיקשר למקום מסויים. אני יכול לעבוד וליצור בכל מקום בו אחנה".

 

לפי החוק, טיאר יכול לחנות בכל מקום שבו מותר למשאית רגילה לחנות. הוא בדרך כלל חונה ביפו מול הים, בנתניה (בחניון לא רחוק מאמו) ובגבעתיים (לא רחוק מביתה של בתו). יש לו, כמובן, רישיון נהיגה במשאית, והרכב עבר את כל התקינה הנדרשת: ברישיון הרכב ההגדרה היא "משא/מגורים". זהו תהליך הרישוי שצריך לעבור כל רכב שרוצה להיות בית.

 

הפרויקט כולו לא היה זול: כ-800,000 שקלים עלותו, מתוכם כמחצית עלות המשאית החדשה (300,000 שקלים) והפאנלים הסולאריים האיכותיים (כ-100,000 שקלים. טיאר אומר שמאז הם הוזלו בצורה משמעותית). שנת העבודה שהשקיע בתכנון ובביצוע אינה נלקחת בחשבון הזה. אך טיאר מדגיש שאפשר לבנות בית כזה בעלות נמוכה בהרבה – בתוך אוטובוס משומש, ואן או כנגרר. "אפשר להקדיש לפרויקט 200,000 שקל או מיליון דולר, הכל בהתאם לפנטזיה וליכולת הכלכלית", הוא אומר, ומעיד על עצמו שהוא פרפקציוניסט.

 

מעט חפצים, הרבה חופש (צילום: אילן נחום)
מעט חפצים, הרבה חופש (צילום: אילן נחום)

 

כעת הוא מתכוון לגייס שותפים לדרך, כדי להתאגד ולקנות קרקע חקלאית זולה (שעליה אסור לבנות מבני קבע). שם יקום הכפר: "אני רואה בדמיוני קהילה איכותית, עם מודעות ומחוייבות לסביבה, לעזרה הדדית, שאינה תלויה בתשתיות ואינה צורכת ומזהמת כמו בעיר. אנשים יגדלו את רוב מזונם הטרי, ינשמו אוויר נקי, יהיו רחוקים משאון העיר וקרובים זה לזה. אני רואה ילדים הגדלים, משחקים ומתפתחים באווירת חופש, משפחות הבוחרות בצורת חיים אחרת. כשירצו לטייל ולהחליף נוף ואווירה – יתניעו את הרכב ויזוזו לאן שיחפצו, אבל תמיד יוכלו לחזור לנמל הבית, אל הקרקע השיתופית. כל חבר ישקיע לפי יכולתו ורצונו, ואני מתכוון להקים מפעל קטן לייצור בתים כאלה, בו אעזור לאנשים להגשים את החלום".

 

>> עם יוסי טיאר אפשר ליצור קשר דרך עמוד הפייסבוק שלו או המייל

>> לאתר של אילן נחום

 

עוד בתים לא שגרתיים:

>> טריילר משפחתי בחוף השרון, עם חדר משחקים חיצוני

>> נהנים לשחק בבוץ: בתים שעשויים מאדמה