הדפסה
לכתבה באתר
באחת מהרצאותיו באוניברסיטת נוטינגהאם דיבר האדריכל והתאורטיקן איל וייצמן
על הסדק, אלמנט אדריכלי שבדרך כלל ממעטים לדבר עליו בהיבט חיובי. בהרצאתו תיאר מעקב סבלני, בלשי כמעט, אחר תנועתו המתפשטת של הסדק: מהופעתו הראשונית, דרך היעלמותו, תנועתו הנסתרת לאורכן ולעומקן של נקודות תורפה בלתי נראות במבנה, ועד הופעתו מחדש על פני השטח במקום אחר. כך, באטיות, נחשפים מערכי הכוחות ומאבקיהם במבנה עצמו ובין המבנה למצע תחתיו, ומקבלים ביטוי מוחשי.
התצלומים שלפניכם מציגים סיכום של ניסיון ראשון מעולם להתמודד באופן חזותי עם המכלול של מתחם האוניברסיטה העברית בגבעת רם. מדובר בניסיון כמעט בוּלמי באופיו, להקיף ולהכיל את המיקרו והמקרו שבהוויית המתחם הזה: ממבט־העל של המתחמים והבניינים השונים דרך המעבדות והמשרדים ועד מרתפי השירות התת־קרקעיים; מאולמות הקריאה ועד צלעות הר חשופות ופינות זן; מחזות הסדר של המנגנון ועד הפינות הפרטיות שיצרו לעצמם המשתמשים בקמפוס; מן המאמץ של אדריכלי המתחם לשוות לו צביון מודרניסטי, ממלכתי, המכיל הדים לאדריכלות המרוחקת של המודרניזם ולעתים אף של הפשיזם האירופי, ועד חשיפת הקרקע הסלעית המקומית תחתיו.
הספרייה הלאומית והאוניברסיטה נוסדו בשנת 1925 על הר הצופים, והיו, לכל הפחות ברוחם, פרי ההתעוררות של האליטה היהודית התרבותית בתנועה הציונית. לעומתם, הקמפוס בגבעת רם הוא כבר תוצר של מדינה. הקמפוס נחנך בשנת העשור לקום המדינה בתור חלק ממתחם הלאום בכניסה לבירה, הרחק מן הסכנה ואובדן השליטה שאיימו על המובלעת שעל הר הצופים. הקמפוס תוכנן במודל "עיר־גנים" בין־לאומי – בנייה מודרניסטית שטוחה המוקפת שבילים ושטחים ירוקים – כאנטי-תזה מובהקת הן למודל המאולתר של אותה עת, כשמחלקות האקדמיה שוכנו במבנים זמניים ברחבי העיר והספרייה הלאומית הועברה לבניין טרה־סנטה, הן למודל המבוצר שעתיד להיבנות על הר הצופים בשנות השבעים של המאה העשרים.
בהליכה בנתיבי הקמפוס הממלכתי הזה בולטים השקט, הניקיון ותחושת הפרופורציה הנכונה, שהיטיבו ליצור כמה מטובי האדריכלים שפעלו אז בארץ. תוכנית האב שהכין האדריכל ריכרד קאופמן על פי מודל "עיר־גנים" איפשרה צירי מבט פתוחים לאורך שבילים ושדרות של מבנים, המוקפים דשא ועצים. מפתחי הזכוכית הפנורמיים יצרו מצג (שווא?) של פתיחות, היכרות אינטימית ושייכות למקום. הבנייה הנמוכה והשקופה למחצה הזאת יצרה שכבה דקה של אדריכלות, העוטפת את פני השטח של הגבעה ומתקשה להכיל את ההתפשטות הטבעית מבפנים וגם לעמוד בפני פגעי הזמן.
לכל קמפוס קצב משלו, המנותק מן העולם סביבו. בקמפוס הזה, השוכן בלב קריית הלאום, מלכתחילה התקשתה הממלכתיות הבין־לאומית הניטרלית להישאר כפי שהיא במפגש עם הקרקע המקומית שהיא בנויה עליה, וודאי שהתקשתה בכך עם חלוף השנים.
בכל יום שני בחורפים שבין 2010 ל־2013, חזרה דנה אל קמפוס גבעת רם, מקום שהיא פוקדת ברציפות זה למעלה מעשרים שנה. חקירת הקמפוס דרך המצלמה והדימוי המצולם, ולא דרך פריזמת המשתמשת האקדמית, הובילה אותה לחיפוש נקודות תצפית חדשות. השיטוט במבט דרך עינית המצלמה חשף בפניה עד כמה המוכר והביתי מכיל עולמות הסמויים מן העין. מוזאון הפוחלצים ואוספי הדגים והנחשים היו לתחנות הראשונות במסע אל הלא־מוכר ששכן כה קרוב אל דנה כל השנים האלה; פלנטריום נטוש, אולמות שהיו הומי אדם, מגירות המכילות פריטים מאוספים היסטוריים ואלפי צנצנות ובהן זנים נדירים של דגים הנתונים בחומרי שימור – כל אלו יצרו מפגש עם עולם שלם של פנטומים שלא ידעה דבר על קיומם. גבעת רם כפי שצולמה מעל ומתחת לקרקע התגלתה בתור מקום עמוס סודות, ועל כולם ריחף הפער שבין הגלוי לסמוי. אפשר שהתבוננה בדברים קודם לכן, אך ספק אם ראתה אותם.
אחד המאפיינים הבולטים של המהלך המתודולוגי של דנה בשנים האחרונות, הוא הכנסת השימוש בגוף ראשון וביצירה למטא־מתודולוגיה של המחקר האקדמי. ניכר שהיא מתלבטת בין מגוון נקודות מבט ומשלבת גופי עבודה מקבילים ומשלימים, המתפצלים בין התצלום ובין הטקסט. זו תערוכה ראשונה של דנה בתור צלמת ושלי בתור אוצר, והחיפוש אחר עוד פרספקטיבות טקסטואליות הוביל אותנו לפנות אלכמה יוצרים וחוקרים, ולבקש כל אחד מהם לבחור תצלום ולכתוב עליו. כל אחד מהם בחר תצלום אחר, ואפשר שבחירותיהם הן תולדה של השקפות העולם השונות שלהם. קריאתם את החזותי יוצרת מארג משמעויות שקשה לדמיין את הקטלוג בלעדיו.
התצלומים חושפים את הסדר הלוגי של החפצים במקום הימצאם: מעבדות מחקר, אולמות ספורט והרצאות, אוספים מוזאליים – שדומה כי על כולם אבד הכלח. גבעת רם המשתקפת מן המרתפים או מן הגגות חושפת קומפוזיציה אחרת של החלל; מקום של קרע בתוך החומר, תוצר חזותי של מאבקי הכוח הפנימיים והעייפות שבו.
מבט אטי וממושך בפני השטח של הקמפוס המשתקפים בתצלום, הפעם דרך עיני הצלמת ומטען המחקר שצברה, אִפשרו את זיהוי הסדקים והחריגות, את ההליכה לאורכם ואת חשיפתם, ובעיקר – את הצגתם בתור חללים נגטיביים שיש בהם, ולדעתי מן ההכרח לראות בהם, ממשות חיובית. אמנם ניכר כאן קורטוב של היפוך הסדר וההיגיון ה"טבעיים", המתבטאים בניסיון למלא את הריק במשהו שאפשר לצלם אותו. ואולם מה שמצדיק את הניסיון הזה יותר מכול, בפרפרזה על שירו של דוד אבידן, הוא ההכרה הפשוטה, החותכת, שהסדק גדול באמת, ובעיקר, קרוב מכפי שנראה.
- פרופ' דנה אריאלי הורוביץ היא דקאן הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון. בעבר עמדה בראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל. "קרוב מכפי שנראה: גבעת רם" היא תערוכת היחיד הראשונה שלה כצלמת
- בית האמנים בירושלים, רחוב שמואל הנגיד 12
- נעילה: 15.6
- פרטים נוספים באתר
