הדפסה
לכתבה באתר
יש דברים בבית שלנו שלא מדברים עליהם, שאין מה לדבר עליהם. דברים שאין לגביהם שום דיון. לדבר עם בעלי על האופציה לשלוח את ילדינו למוסדות לימוד שאינם של החסידוּת שלנו או להרחיב מעט את אופקיהם – זו שיחה מיותרת. אין אופציה אחרת מבחינתו. אין על מה לדבר.
מה למדת היום, ילד? אני מעדיפה לא לדעת
מה למדת היום בבית הספר? שואלת כל אמא ומחכה לשמוע איזה תרגילים היו בשיעור חשבון, אילו מילים חדשות למד בשיעור אנגלית, מה הדברים המעניינים שקרו היום בשיעור פיזיקה, כימיה, מדעים, אזרחות או גיאוגרפיה? וכמובן, בין לבין, אילו דברים נחמדים עשיתם בשיעור ספורט, אומנות או מוסיקה? מגוון רחב של תחומים – שיכולים לתת לילד הזדמנות להתפתח, להוכיח את החוזקות השונות שלו, להתנסות ולגלות מה מעניין אותו בעולם ובמה ירצה לעסוק.
אבל אני לא שואלת את בני מה הוא למד היום בבית הספר. אני יודעת את התשובה ומעדיפה לא לשמוע אותה שוב. בני למד היום גמרא, משנה, חומש ובין לבין מעט חשבון. פעם, כשהוא היה בכיתה א', עוד העזתי לשאול. תשובתו היממה אותי: "תפילה. הפסקה. חומש. הפסקה. פרשת השבוע. הפסקה. תהילים. הביתה". מאז אני לא שואלת וממילא לא אבין הרבה כי אני לא יודעת כלום מהגמרא שהוא לומד (מכיוון שאני בת, לימדו אותי דברים אחרים). בשנים הבאות, החומר יתובל במעט חשבון בסיסי, אבל לא ידוע לי על עוד מקצוע שבני עומד ללמוד.
בעוד בבתי הספר שלכם המורה מתעקשת עם התלמידים על המקצועות החשובים שיכינו אותם לחיים, על לימודי הליבה, על הדברים הבסיסיים הללו, החשובים, שילדים צריכים ללמוד כדי להשתלב מאוחר יותר במקומות תעסוקה ולהיות חיוניים לחברה – ישנם מאות אלפי ילדים במדינה שאף אחד לא מתעקש איתם על שום לימודים בסיסיים. הם לא ידעו חשבון ולא אנגלית וגם לא גיאוגרפיה. ובטח שלא פיזיקה וכימיה.
אנגלית זה חשוב, אבל האם זו סיבה לגירושים?
אני מתבוננת בבני שלומד כל היום תלמוד וגמרא ויודעת שבעוד 12 שנה הוא יצא אל החיים בלי שום יכולת לפרנס את עצמו ואת משפחתו. בגיל 30, עם שלושה ילדים ובלי שקל בכיסו, הוא יבחר ברע במיעוטו כדי לקיים את משפחתו. ולמרות שהנושא מטריד אותי ומעסיק אותי כל הזמן, אני אפילו לא מעלה אותו לסדר היום. הנושא מעולם לא עלה על שולחן הדיונים אצלנו בבית. הילדים הולכים לתלמוד תורה וזהו.
כשהוא התחתן איתי היה ברור ללא שום דיבור, שהילדים מתחנכים במוסדות לימוד חרדיים, חפים מכל ריח של חולין בין כתליהם. ולכן, למרות שאני רוצה שהם יהיו מוכנים ליום פקודה, ליום שבו יעמדו על רגליהם ואני רוצה שהן תהיינה איתנות צמודות לקרקע ולא חלושות ורופסות – למרות זאת, אני לא אומרת דבר. כי אין מה לדבר. כי זה אפילו לא נושא לשיחה, כי אין כאן וויכוח ואין שום פתח למשא ומתן.
כמובן שתמיד אפשר להילחם, אבל זו תהיה מלחמה לחיים ולמוות. זו תהיה שבירת כלים. ולזה אני לא מוכנה. אנגלית זה חשוב. אין לי ספק שיהיה לילדיי יותר קל בחיים אם יהיו מלומדים, אבל האם זו סיבה לגירושים? אני חושבת שחיים רגשיים יציבים לילד, חשובים יותר מאנגלית שהוא בכל זאת, כן יכול לרכוש בדרך אחרת. ואם ביני לבין בעלי הכל טוב ויפה ואוהב, לימודי האנגלית שכבודם מונח הרבה יותר מאשר במקומם, אינם סיבה לגירושים.
הפוסטים הקודמים של אפרת:
>>> חילונית בסתר. חרדית בעל כורחי
>>> בימי המחזור אני מושלכת, לטובת אישתו הראשונה
>>> לא מאמינה באלוהים? תתאמצי יותר
צריך חוק שיעזור להכין את הילדים לחיים האמיתיים
ולכן, בכל פעם שעולה בחדשות לדיון נושא לימודי הליבה ששר החינוך החדש מתכנן להשית על כלל מוסדות הלימוד בארץ, שפתיי מלחשות "הו, הלוואי, הלוואי". הלוואי ויחוקקו חוק גורף ללא קשר למידת תיקצובו של המוסד, שחובה להכשיר את הילדים לעתיד, שהם יקבלו את הכלים שיבטיחו להם את האפשרות למצוא לעצמם את המקום שבו הם יכולים להצליח ולפרנס.
וזוהי כבר פנייה למדינה - הרי יצורים חסרי הגנה לומדים במוסדות אלו ואין לנו רשות למנוע מהם את מה שהם מוכרחים לו כדי להתקיים באופן נורמלי. באיזו זכות אתם מונעים מהם את הדבר הבסיסי הזה? מאות אלפי ילדים, על לא עול בכפם וללא הבנה בהשלכות של החלטות הוריהם, נאלצים לצאת אל החיים בלי שום כלי שיעזור להם. וכמו שיש חובה לחסן את ילדיך כדי להבטיח את עתידם הבריאותי, שלהם ושל כלל האוכלוסייה, כך צריך להיות חוק שמבטיח את יכולתו של הילד הקטן לעמוד בדרישות החיים.
ונכון, אנחנו שומעים על חרדים שלא יודעים צורת אות לועזית מהי ומנהלים עסקים מסועפים חובקי עולם, אבל יד תספרם. ויש גם את האברכים שהבינו שאת הקמח הם לא יצליחו לקנות ממלגת הכולל והם הולכים ומנסים לפתוח עסקים זעירים, כשאין להם שום ידע, ניסיון או גישה לדברים שכאלה. וכבר שמעתי לא פעם מאנשים שמתמצאים בנושא הזה ועוזרים לאלה שנפלו עמוק עם ניסיונות הנפל האלה "אנא, הישארו בכולל והפסיקו לבלבל לנו את המוח ולסכן את כבשת הרש שלכם", כי זה מה שקורה. רובם מאבדים גם את ביתם. למה לא חושבים על המצוקה שהביאה אותם לעשות ניסיונות לא ממש מוצלחים?
אני חושבת גם על כל המכונים שפורחים בחברה החרדית, שמציעים מגוון מקצועות להשתלם בהם. הבעיה העיקרית היא שכאשר אברך כולל מבין שפרנסה לא מבוילת אליו מן השמים וצריך ממש לעזור לה בפועל כדי שהפרנסה תתקיים, הוא כבר בגילאי ה-25-30, כשריחיים על צווארו והוא מטופל בבית עם ילדים ועול הפרנסה עליו. עכשיו, לך תתחיל לשבור שיניים עם אנגלית ועם אלף ואחד מושגים זרים ושונים. כן, תמיד יש סיפורי מופת של אנשים שהצליחו בקלות והדהימו את החברה החילונית בגאונותם ותפיסתם החדה, שמייחסים ישירות ללימוד התורה, אבל למרבה הצער, הסטטיסטיקה מוכיחה אחרת ואחוז הנושרים מהמכללות החרדיות עומד על אחוזים גבוהים.
אז מה הפיתרון? הפיתרון הוא לחשוב על זה מראש ולא להעמיד אותם מול שוקת שבורה. ולכן אסור להשאיר את ההחלטה האם לשלוח למוסד לימודים שמכשיר את ילדך לעתיד או שלא לשלוח אותו לשם, בידי הורים שלא יהיו שם כדי לפרנס אותו בעתיד.
בינתיים ידיי וידי רבים כבולות בגלל החברה שתנדה אותי אוטומטית אם רק אשלח את ילדיי לבית ספר אחר מאשר של החסידות או בגלל בן הזוג שמתנגד לכך בתקיפות. ומכאן קריאתי אל שר החינוך החדש "אל תרא ואל תחת, כי רבים נושאים את עיניהם אליך ושמים את עתיד ילדם בידיך".
