תצוגת הדפסה של -- ההולנדי המתעורר: הצצה ראשונה לרייקסמיוזיאום באמסטרדם

רייקסמוזיאום, המוזיאון הלאומי של הולנד, התעורר ביום שבת, 13 באפריל, מתרדמת חורף בת עשר שנים. בעשור הזה שופץ המוזיאון ששוכן בלב אמסטרדם, שוחזר והותאם להכלה של כמויות המבקרים והיצירות המצטברות והולכות במחסניו. לפני שנסגר, קיבל המוזיאון את פניהם של כמיליון מבקרים בשנה. עכשיו ערוך המוזיאון לקבל מספר כפול של מבקרים, כיאה למוזיאון לאומי באחת הערים התיירותיות בעולם. כבר ביום הראשון שאחרי טקס הפתיחה החגיגי ספר המוזיאון 13,500 מבקרים, ואם שירותי הנשים הם אמת מידה לקיבולת – הוא ערוך בהחלט.

בתחילת העשור הקודם יצא המכרז לחידוש המוזיאון. מתוך שבעה משרדים שהוזמנו להציג את החזון שלהם לעתיד הבניין, נבחר הצמד הספרדי אנטוניו קרוז ואנטוניו אורטיז, בעלי משרד Cruz y Ortiz בסביליה. הבחירה הרימה כמה גבות בהולנד - לעתים בצחוק ולעתים לא בצחוק - לנוכח היחסים ההיסטוריים המורכבים בין שתי המדינות. ועדת השיפוט הסבירה שהצמד מגיע עם ניסיון רב בחידוש מבנים קיימים, ושהגישה המאופקת-אך-נוכחת שלהם הולמת את חזון הוועדה. בראיון ישן התבדח אורטיז כי הבחירה באדריכלים זרים הייתה מתבקשת, משום ש"ההולנדים יודעים יותר מדי על הבניין מכדי לחשוב בראש פתוח". כך או כך, ב-2003 נסגר הבניין המרכזי של המוזיאון ויצירות נבחרות הועברו ממנו ל"אגף פיליפס" הדרומי, שנבנה כתוספת לבניין הראשי לפני כחמישים בשנה. אגף זה נסגר כעת לשיפוצים קלים, וייפתח שוב בשנה הבאה.

הבניין המקורי שנחנך ב-1885, בתכנונו של האדריכל ההולנדי פייר קאופרס, לא זקוק להרבה עזרה כדי להרשים גם היום. הוא מבוסס על ציר כניסה שמסתעף באופן סימטרי מזרחה ומערבה, וחובק שתי חצרות פנימיות. אלא שבמרוצת השנים הועמס הבניין בחללים ובמחיצות שסגרו את החצרות הפנימיות כדי לייצר יותר מקום לתצוגה. מערכות האקלים המורכבות שלהן נדרש מוזיאון השתנו והתעדכנו בחלוף השנים, ומצאו להן מקום בתקרות מונמכות שהתקרבו יותר ויותר לפדחות של המבקרים. התוצאה: מבוך של חללים קטנים, נמוכים וחשוכים. המוזיאון לא יכול היה להמשיך ולהכיל את גדודי המבקרים שפקדו אותו. ההחלטה לשפץ נבעה לא רק מעייפות החומר של הבניין, שהיה בשימוש מתמיד במשך 200 שנה, אלא גם מצורך למצוא פתרון לכל המערכות והפעילויות המתקיימות בו כיום.

The New Rijksmuseum from Proudfoot on Vimeo.

המוטו: להמשיך את קאופרס

אחרי ביקור במוזיאון המחודש, נדמה שהחזון של קרוז ואורטיז לא עוסק בשאלה של ישן מול חדש, אלא בחידוש הבניין כולו כחטיבה שמגלמת את כל השאיפות - טכנית, פרוגרמטית ואסתטית. אחת המשימות החשובות הייתה ליצור סכימת תנועה ברורה שמאפשרת התמצאות ושימוש מרבי בחללים הקיימים מהתכנון המקורי. המוטו שהנחה את קרוז ואורטיז בשיפוץ היה להמשיך את קאופרס: שיחזור של סכימת התנועה המקורית, שימוש מרבי בבניין הקיים, כולל גרמי מדרגות וניקוי של החצרות הפנימיות מתוספות בנייה מאוחרות.

השינוי המשמעותי שנעשה בבניין הוא יצירת חלל כניסה חדש, באמצעות סגירה של שתי החצרות הסמוכות בגגות זכוכית וחיבורן במעבר תת-קרקעי. הם גם בחרו להשמיש ולשפץ את הבניינים הסמוכים שיהוו חדרי עבודה, לימוד ומחקר של אוספי המוזיאון. כך,למשל, הפך בית הספר הישן לציור למרכז חינוך לאמנות, שבו יועברו סדנאות היסטוריה לילדים דרך עיניים של תולדות האמנות.

המבואה החדשה כבר זכתה לכינוי האירוני "המרתף היקר ביותר בהולנד". אחת התוכניות למבואה כללה סגירה של שביל האופניים שחוצה את המוזיאון, במטרה לחבר בין שתי החצרות הפנימיות, אך התנגדות נמרצת של איגוד רוכבי האופניים ותושבי העיר סיכלה את התוכנית: שביל האופניים הושאר, ותחתיו נחפר מעבר בין שני אגפי הכניסה. מפלס המים הגבוה בעיר התעלות דרש הנחה נוספת של יסודות בסמוך ליסודות הקיימים - פרויקט הנדסי עצום שהאריך את זמן השיפוץ (שכבר היה ארוך מהמשוער, כתוצאה מאזבסט שהתגלה בבניין עם תחילת עבודות השיפוץ) והקפיץ את העלויות בעוד מיליוני אירו.

חלל הכניסה המרשים

בתמורה התקבל חלל כניסה מרשים, שהפך בשבוע הקצר מאז הפתיחה לכרטיס הביקור של המוזיאון. חלל הכניסה, שמאכלס את קופות הכרטיסים, בית הקפה, חנות המוזיאון, המלתחה והאודיטוריום, מחופה שיש לבן-אפרפר מפורטוגל, שמחזיר את האור ויוצר תחושה של חלל מאוורר. הוא מעוטר בשתי נברשות מרשימות, שמהוות גם אלמנט אקוסטי, בעודן שוברות את הגובה לקנה מידה קצת יותר אנושי. את הנברשות עיצב האמן הפריזאי ז'אן מישל וילמוט, Jean Michelle Willemotte שאת עבודתו אפשר לראות גם במוזיאון הלובר.

לבניין המרכזי מתווספים שני ביתנים: ביתן אסיאתי חדש, וביתן שהוא כניסת-שירות המתחבר למוזיאון מתחת לאדמה. התוספת המרכזית של מערכות האקלים היא אולי המשמעותית ביותר בבניין, הגם שהיא חבויה היטב חמישה מטרים מתחת לאדמה. "טבעת האנרגיה", באורך של 500 מטרים, משתרעת סביב המוזיאון מתחת לגינה המקיפה אותו, ואחראית על אוורור מבוקר באמצעות צינורות שמגיעים לקוטר של 80 ס"מ. בשיתוף האדריכל חייסברט ואן הוחווסט (Gijsbert Van Hogevest ), שזכה במכרז נפרד כאדריכל השימור והשחזור של הבניין, נמצאו הדרכים לנצל את האלמנטים הקיימים בבניין ואת עבודת השחזור, כך שיכילו את כל המערכות החדשות - כמו צינורות האוורור והחשמל שעוברים מתחת לרצפה המשוחזרת, או לאורך פיר מדרגות שירות ישן.

יום טיול על ציר זמן: מה רואים במוזיאון?

לאורך קילומטר וחצי, דרך 80 אולמות וכ-8,000 יצירות אמנות ופריטים היסטוריים, נפרשות 800 שנות היסטוריה הולנדית. אוצרי המוזיאון טרפו היטב את אוספיו ואיחדו אמנות עם היסטוריה, כדי ליצור "ציר זמן תלת-ממדי" שבו ציורים מוצגים לצד פריטים תקופתיים כמו ריהוט, כלי חרס, מדליות, כלי נשק ומודלים של ספינות. הכל נועד לשקף את ההיסטוריה והתרבות ההולנדיות ואת השפעות המסחר הבנילאומי על אידיאל היופי. לצד ציורים מהמאה ה-17 ניצבים כלי החרס הידועים של דלפט עם הדפסיהם הכחולים; לצד הדיוקן של ויליאם מאורנג' ניצב קנה של תותח, ולצד הציורים של פיט מונדריאן עומד כלי טיס מ-1917. גם הגינה החיצונית מדגימה סגנונות שונים של אדריכלות נוף הולנדית לאורך ההיסטוריה, ומלבד הצמחייה אפשר גם למצוא בה חממה עם ירקות נשכחים, והחל מיוני יוצגו בה תערוכות פסלים מתחלפות.

ציר הזמן מתחיל בקומת הקרקע, שחפורה למעשה כקומה מתחת למפלס הרחוב. בצד אחד יש מוצגים מהמאה ה-12 עד המאה ה-16, ובצד השני אוספים מיוחדים שמתחלפים אחת לחצי שנה ומראים סקירה לפי נושא (ולא לפי ציר זמן) של פריטים יוצאי דופן: אוסף התכשיטים, שעוני הכיס ואביזרי האופנה, או אוסף המפתחות והמנעולים. עוד בקומת הקרקע, כמו אצבע קטנה שמזדקרת, נמצא הביתן האסיאתי שבו מוצגים פריטים מסין, מיפן, מהודו ומאינדונזיה – שאותה כבשה הולנד במשך כ-400 שנה. בניגוד לבניין הישן, הביתן הזה עשוי קווים ישרים שנפגשים בזוויות מוזרות, וגם אם מבחינה אדריכלית הוא מרשים קצת פחות - גם כי קשה להתחרות בבניין המרכזי עם הקשתות הגותיות והחללים הרנסנסיים - הוא עשוי בקפידה, חללי התצוגה שלו נעימים, והוא משרת את המטרה לשמה הוא נבנה.

גובה התקרות מגיע לכדי 6 מטרים (צילום: annes Linders)

השיא: היכל התהילה

בקומה הראשונה מוצגות המאות ה-18 וה-19, תקופת ההארה ההולנדית, על ההשפעות שהגיעו ממסעותיהם של ההולנדים מעבר לים, עם חדרים מעוצבים ברוח התקופה וכמובן עבודות של ואן גוך וגויה. בקומת המרתף, כמו בקומה הראשונה, קשתות הבניין צבועות באחד מחמשת גווני האפור שבחר וילמוט בהשראת סכימת הצבעים המקורית של קאופרס. רק מדי פעם נתקלים בלבנים המקוריות של הבניין, שמציצות בכוונה מבעד למחיצות, ובמשקופים האפורים.

חדי העין ישימו לב שציר הזמן מדלג על המאה ה-17. הסיבה מתבררת ברגע שעולים מהקומה הראשונה במדרגות המפוארות והמשוחזרות של קאופרס לאולם המבואה בקומה השנייה - המפואר עוד יותר. שנתיים שלמות שקדו כאן על עבודת השחזור, שכללה חשיפה ושחזור של רצפת הטרצו, שחזור של צבעי הקירות, הקשתות והעיטורים של קאופרס, ותחייה של קנבאסים עצומים שעיטרו את קירות המבואה והוגלו למרתף בתקופת המודרניזם. כל הקומה השנייה היא למעשה מחווה למאה ה-17, תור הזהב של הרפובליקה ההולנדית באמנות, במסחר, במדע ובשלטון.

השיא הוא "היכל התהילה": על ציר הסימטריה המרכזי של הבניין, בדיוק מעל הכניסה, היכל התהילה מכיל יצירות מופת כגון "נערת החלב" של ורמייר ו"הכלה היהודייה" של רמברנדט. גולת הכותרת היא "משמר הלילה" של רמברנדט, שתלוי בקצה היכל התהילה, וזאת היצירה היחידה שחזרה למיקומה המקורי, תחת גג זכוכית חלבית שמאפשר חדירה מסוננת של אור יום. יצירות המופת מקבלות את הכבוד הראוי להן בעזרת פאר אדריכלי של חלל ואור, מעשה ידיו של קאופרס. העושר החזותי המרשים מחזק את יצירות האמנות, ואולי אפילו גוזל את תשומת לב מהן.

מאחורי "משמר הלילה" מסתתר חדר קטן שכדאי לבקר בו, ולו בגלל הנוף הנשקף מהחלון הדרומי הענק: תצפית שלווה על כיכר המוזיאונים השוקקת. עוד פינה קסומה היא הספרייה שתיכנן ועיצב קאופרס, ושהשתמרה כמעט בלי שינוי. עם קונסטרוקציית ברזל ועץ, הספרייה מיתמרת לגובה שתי קומות ונראית כמו חדר סודי שנחבא בין כל אולמות התצוגה. מיטיבי לכת יטפסו גם לקומה השלישית, עד סוף המסלול, כדי לראות את המודרניסטים חריט ריטפלד, חברי קוברה וגם שמלה של איב סאן לורן. אמנם צריך לעלות פעמיים, פעם לכל אגף וגם לחזור באותה דרך שבה מגיעים, אבל אפשר גם להשתמש במעליות.

ללא פשרות

בין אם מדובר בעבודת שחזור, שיפוץ או בנייה חדשה לחלוטין, החותמת של קרוז ואורטיז היא אדריכלות מאופקת ומוקפדת בצורה מעוררת קנאה, שמורגשת בכל פרט ופינה של המוזיאון. נראה שבשום מקום לא נעשו פשרות באיכות החומרים או בגימור. גם עיצוב הפנים, שנעשה בשיתוף עם וילמוט שאחראי על גופי התאורה, הריהוט, ויטרינות התצוגה וסכימת הצבעים בחללי התצוגה, מרשים בפשטותו ובנוחות שניתנת למבקרים, בלי להסיט את תשומת הלב מהבניין ומהיצירות המוצגות בו. וברגע שנכנסים, שוכחים שהשיפוץ חרג מהתקציב והתמשך מעבר למצופה, ומתמסרים לנרטיב ההיסטורי שמסופר דרך היצירות, החפצים והבניין.