בגידות, בדידות וג'ון האם: ראיון עם יוצר "מד מן"

מתיו וויינר בחור רגיש. ופטפטן. ומבריק. ופטפטן. ופטפטן. ופטפטן. על כל שאלה הוא עונה במשך עשר דקות, תשע מהן בכלל לא קשורות למה שנשאל.

הוא גם לא צריך לחשוב הרבה לפני שהוא עונה. רק שאלה אחת תפסה אותו לא מוכן, למרות שהוא כמובן היה מוכן אליה. לקלישאת שאלת ה"איך אתה מרגיש עונה אחת לפני הסוף של 'מד מן'" לקח לו הרבה זמן למצוא את המילים, וגם כשמצא אותן הקול שלו רעד.

"אני יודע בדיוק איך אני מתכוון לסיים את הסדרה, אבל אני זוכר איך כבר בעונה הראשונה היו לנו כל מיני רעיונות שחשבנו שצריך לשמור אותם לעונה האחרונה. בשלב מסוים החלטנו ליישם כל רעיון שאהבנו, בלי לחשוב על העונה האחרונה. היו מקרים במהלך הדרך שאפילו לא ידעתי אם תהיה עוד עונה, אז מה יש לחכות".

"תפילי את זה עליי".

"אני חושב שמיצינו את שאלת ה'האם דון יבגוד באשתו'. אנשים חיכו לזה כל העונה שעברה ואולי קצת התאכזבו שזה לא קרה".

"לא אמרתי את זה".

"אני חושב שניתן העונה תשובה לשאלה שדי עומדת במרכז הסדרה - האם אנחנו לבד והאם אין לנו דרך לשנות את הגורל הזה. זה כמובן יגיע דרך דון, כי הוא גיבור קיומי שחי קצת בנפרד מהתקופה. כשהוא פגש את מייגן הוא הרגיש שהם אדם אחד, אלא שבעיניו האדם האחד הזה היה דון. אבל אז הוא גילה שיש לה יש חלומות משלה, וזה מכניס אותו לריגרסיה.

"אני חושב שכל הדמויות בסדרה הזו נמצאות במצב תמידי של חרדה. אנשים יעשו כל דבר כדי להקל על החרדה שלהם, זה הבסיס שעליו עומד כל הסיפור".

אולי תבגוד בי כבר ונגמור עם המתח הזה? "מד מן"

את הפריצה הגדולה שלו עשה וויינר, 47, ילד יהודי טוב מבולטימור, נשוי ואב לארבעה, כשהצטרף בעונה החמישית לצוות הכותבים של "הסופרנוס". הוא יצא משם עם שני פרסי אמי, בית ספר לטלוויזיה מפוארת ורעיון לסדרה על חייהם של אנשי משרד פרסום במדיסון אווניו בשנות ה־60.

עם הקרדיטציה פותחת הדלתות של "הסופרנוס" הלך וויינר ל־HBO ולשואוטיים, רק כדי לגלות שהדלת נשארה סגורה. HBO עוד הסכימו לקחת את הפיילוט, בתנאי שדייוויד צ'ייס, יוצר "הסופרנוס", יהיה אחראי־על. צ'ייס לא רצה לעשות עוד סדרת טלוויזיה ו־וויינר לקח את העלבון עד ל־AMC, ערוץ שעד אותו רגע מעולם לא הפיק סדרת דרמה.

להגיד שהשאר הוא היסטוריה, יהיה עלבון לקלישאה. 15 פרסי אמי הם רק הביטוי החומרי לסופרלטיבים חסרי התקדים שהורעפו על "מד מן" לאורך חמש העונות שלה עד כה. ממרומי ה"הראיתי לכולם" שבהם הוא יושב היום, יכול וויינר לפרגן לכל העולם.

"היה לי מזל גדול למצוא בית שנתן לי לעשות את הסיפור שאני רוצה ונתן לי לעבוד עם השחקנים שרציתי", הוא אומר, "בתעשייה הזו, בוודאי כשאתה בא עם סדרה שהיא הימור, אתה חייב למצוא אנשים שהם כבר מוכרים ומצליחים.

"לי היה מזל גם להשיג שחקנים שלא היו כוכבי ענק אבל הם שחקנים נפלאים, וגם לקבל תמיכה מהמפיקים להשתמש בהם. ג'נוארי ג'ונס למשל, באה בהתחלה להגיד שלוש שורות ולהיראות יפה, ותראי לאיזו דמות היא התפתחה היום.

קירנן שיפקה, שמשחקת את סאלי דרייפר, היתה בת שש כשהתחלנו ועכשיו היא בת 13, עברנו ביחד חצי מהחיים שלה. או ג'ון האם, הוא כזה שחקן עמוק. הוא מעולם לא אמר לי 'הדמות שלי לא תעשה דבר כזה'. הוא לא מגונן על דון. ה

"דמויות בסדרה הזו מתייחסות זו לזו כל כך רע, אבל אז מגיעים רגעים של רגש אמיתי וזה פיצוי אדיר. כשדון נישק לפגי את היד כשהיא עזבה את המשרד - זו היתה תמורה לחמש שנים של פיתוח דמויות. זה מה שעושה את הכל שווה, היתר זה רק הרוטב".

אילו דמויות יותר מעניין לפתח, את הנשים או הגברים?

"אני לא חושב על האנושות בחלוקה לנשים וגברים, אלא בחלוקה לאנדר־דוגס וטופ־דוגס, שליטים ונשלטים, לא חשוב מה המין שלהם. גם היום, כל אחד פה עדיין חולם להיות גבר לבן עם עניבה. דון הוא הגבר הלבן עם העניבה האולטימטיבי. הוא בשליטה מוחלטת כלפי חוץ, ועדיין מרוסק מחרדות".

לוויינר היו לאורך הדרך לא מעט התכתשויות עם AMC, בעיקר על רקע העובדה שהוא לא מוכן לזוז מילימטר מהחזון שלו. לקח להם לא מעט זמן להבין שהוא צודק ושעדיף שיתנו לו לעשות מה שהוא רוצה.

"אחד הדברים שלמדתי ב'הסופרנוס' זה שאפשר לספר סיפור על כמה דמויות, ואז פשוט לא להראות אותן כמה שבועות. פיט קמבל, שהיה הרשע של הפיילוט, לא נמצא בכלל בפרק השני. אני זוכר ש־AMC היו בפאניקה, 'מה פתאום לא להראות בפרק השני את הרשע של הפרק הראשון'. אמרתי להם 'לכו תראו את 'הסופרנוס'.

"התלונות היחידות שאני מקבל ברחוב הן בסגנון 'יש יותר מדי פגי', 'אין מספיק פגי', ואני מרוצה מזה. אני יודע שאני מספר את הסיפור שאני רוצה לספר. הקהל לא חייב לי כלום, אני כל הזמן נלחם על תשומת הלב שלו וכל הזמן מחפש צופים חדשים. אני תמיד סומך על הסבלנות של הקהל ועל כך שהוא רוצה לראות סיפור שהוא לא יודע את הסוף שלו.

"אני נמצא בכל הדמויות האלה, הגברים והנשים. אין רשעים בסדרה הזו, כי לכל אחד יש סיבה למה שהוא עושה. אני חושב שהמתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחיי, הדבר הזה שמאפשר לי לעשות את מה שאני עושה, זו היכולת להיכנס לנעליים של אנשים אחרים.

"אני לא אשה, אבל אני מבין מה עובר על ג'ואן, ואני לא גיי אבל אני מבין את הכאב של סאל. אני לא יכול להסביר עד כמה אני אסיר תודה לתכונה הזו, שבזכותה, או בגללה, גם כשאני בשיחה עם אנשים אחרים, אני בדרך כלל לוקח את הצד שלהם נגד עצמי".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :

• מי הישראלית שהפשיטה את השחקן שיאה לבאף?
• איך הפך ג'וני דפ מחתיך-על לאיש הכי מטונף בהוליווד?
• תכירו את קארה דלווין: הילדה הרעה של עולם האופנה