תחייה מתוך הארגזים: הבלוג שהחזיר את חנה וייס לחיים

חנה וייס משכונת יד התשעה (המוכרת גם כשכונת שביב) בהרצליה אהבה להתלבש. מסוג הנשים שהיו "מתאימות את צבע הגרביונים לגוון הלק בציפורניים", כפי שהעידה עליה אחת משכנותיה לשעבר. לאורך שנות ה-80, כשהיתה בשנות ה-60 לחייה, היא נהגה להתייצב מחויכת מול המצלמה של בעלה יוסף בשלל מערכות לבוש שהתקינה לעצמה. לפעמים אפילו עשתה פוזות של דוגמנית, כפי שוודאי למדה מהז'ורנלים של התקופה. לאחר מכן היתה מדפיסה את התמונות באחת מחנויות הפוטו הפזורות ברחוב סוקולוב בעיר, ומתייגת אותן באלבום התמונות המשפחתי, כשמאחורי כל תמונה כתבה בכתב ידה את התאריך בו נלקחה. לאחר מותם של בני הזוג, עשו אלבומי התמונות את דרכם לשוק הפשפשים, עד שלפני כשנתיים נתקלה בהם במקרה הצלמת והאמנית הגר ציגלר, שהחליטה להפיח בהם חיים חדשים.

הגר ציגלר. "הספר הוא בעצם קריאה מחודשת בתצלומים של חנה, והוא זיכרון של אישה שלא היה מי שיזכור אותה" (צילום: הגר ציגלר)

המפגש הראשון בין חנה וייס, שנפטרה בשנת 2010 בגיל 86, לציגלר, 33, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל, היה מקרי. לפני כשנתיים החלה ציגלר לעבוד על מיצב לביאנלה לקרמיקה, שתתקיים ביולי הקרוב, ולשם כך נזקקה לכמות בלתי מבוטלת של תצלומים משפחתיים. תחילה פלשה אל אלבומי התמונות של סבתא מרי שבדיוק עברה לדיור מוגן, אך נזקקה לתמונות נוספות, אותן יצאה לחפש בשוק הפשפשים ביפו. היא רכשה מספר אלבומים, ונחשפה לתמונותיה של חנה. בחלקן הופיעה עם בני משפחה, שכנים, ילדים, והאחרות התבררו כאוסף תמונות בעלות מוטיב חוזר - בכולן ניצבת חנה מחייכת בכניסה לביתה, לבושה על פי צו האופנה הפריפריאלי של אותן ימים, פעם עם מעיל טרנץ' בצבע אבן ופעם בטוניקה צבעונית מעל מכנסיים צרים.

בימים אלו שוקדת ציגלר על ספר אמן חדש בהוצאה עצמית, שיציג 47 צילומים מאלבומה של חנה, וישלב בתוכו מספר רבדים על הקשר שבין צילום, אמנות, תיעוד, אופנה, והיחסים ביניהם. העובדה שהוא מציג תמונות מהעידן האנלוגי, רק הופכת את הדיון עליו למרתק עוד יותר.

כדי להתחיל בעבודה על הספר, נדרש מציגלר להשיג זכויות על הצילומים, וכאן החלה עבודת התחקיר שלה. "מהצילומים באלבום הבנתי שחנה חייתה בפריפריה. זה יכול היה להיות כל מקום", היא אומרת. באחת התמונות באלבום מצאה ציגלר תמונה של הבעל יוסף בכניסה לבניין, ועליו התנוססה הכתובת הגליל 10 ב'. חיפוש קל בגוגל מפות הביא אותה אל שכונת נווה ישראל בהרצליה. לאחר תשאול קצר של השכנים, סיפרה לה אחת השכנות שמדובר בזוג חנה ויוסף וייס משכונת יד התשעה בהרצליה, ובבניין אליו הגיעו מתגוררת חברה של בני הזוג כבת 90.

"יום למחרת לקחתי את הרכב ונסענו לשביב", משחזרת ציגלר. "היתה לי תמונה של מסלעה שיוסף טיפח בחצר הבית, ופשוט ניסיתי למצוא את הבית על פי התמונות. צריך לזכור שעברו כמעט 30 שנה מאז, ואלו גם בתי רכבת ארוכים שנראים כמעט אותו הדבר". ציגלר החלה לדפוק על דלתות, עד ששכנים הפנו אותה לבניין הנכון, שם חיכתה לה תיבת הדואר של חנה ויוסף וייס. הסיפור שהתגלה לה הפתיע אותה עוד יותר. התברר לה כי חנה וייס היתה הונגרייה נוצרייה, שהתגיירה לטובת נישואיה לניצול השואה יוסף. השניים עלו ארצה בשנת 1956 והשתקעו בהרצליה. היא עבדה במפעל לכריכת ספרים, הוא כאינסטלטור. שניהם היו חשוכי ילדים. "העובדה שלא היו להם ילדים מאוד הפתיעה אותי", אומרת ציגלר. "בהרבה תמונות באלבום הופיעו ילדים, אבל בדיעבד גיליתי שהם היו ילדים מהשכונה או בני משפחה רחוקה. פגשתי צעירה בת 25 שסיפרה לי שחנה היתה תמיד מסתובבת עם שוקולד ומחלקת לילדים בשכונה. שכנה אחרת סיפרה שחנה תמיד הצהירה שהבגדים היו הפיצוי על כך שלא היו לה ילדים".

הרבה לפני המהפיכה הדיגיטלית של רשתות חברתיות כמו אינסטגרם, שיצרו מאניה לא מבוקרת של תיעוד עצמי, חנה התעקשה לתעד את עצמה באופן שיטתי, עד כמה שהטכנולוגיה של אותם ימים אפשרה לה, בתמונות שהפכו שנים לאחר מכן גל-עד לחייה. "הדימוי הראשון שעלה לי היה של בלוגריות שמצלמות את עצמן באאוטפיט אחר מדי יום", אומרת ציגלר, שהחליטה לפתוח לחנה ז"ל את הבלוג שמעולם לא היה לה, אליו היתה מעלה מדי יום תמונה אחרת של הגיבורה. "שיערתי שהיא כבר לא בחיים", מספרת ציגלר, "אז בחרתי לעשות עבורה את הצעד המתבקש הבא וליצור לה בלוג אופנה".

ההתעניינות לה זכו התמונות של חנה בבלוג ובחשבון הפייסבוק הפרטי של ציגלר, עודדה אותה לאגד אותן לספר צילומים, הטומן בין עמודיו דיון עכשווי על תרבות האינסטנט ועל האופן בו אנו מעמידים דימוי ויזואלי של עצמנו ומשגרים אותו באופן ויראלי על פני הפס הרחב. בעידן בו כל ילדה בת 14 המצוידת בחשבון פייסבוק ואינסטגרם שוקדת שעות מול המראה כדי לייצר לעצמה תמונת פרופיל מוצלחת, ציגלר מבקשת להביא לדיון את עניין האותנטיות.

בימים אלו מנסה ציגלר לגייס מהציבור סכום כולל של 40 אלף שקל לטובת הוצאת הספר, באמצעות אתר האינטרנט Headstart, המאפשר לאמנים ויזמים לגייס כסף לפרויקטים בתחום התרבות. "חשוב לי להדגיש שהוצאת הספר כרוכה בהוצאות רבות, ואני לא רואה מזה שקל", אומרת ציגלר. "אני לא רוצה לצאת בהצהרות, אני חושבת שהפרויקט מדבר בעד עצמו", היא מסבירה. "חנה צילמה את התמונות לעצמה, וחלק מהתמונות היתה שולחת לחברים ובני משפחה, כפי שהיה מקובל. הספר הוא בעצם קריאה מחודשת בתצלומים של חנה, והוא זיכרון של אישה שלא היה מי שיזכור אותה. בעוד שאני רואה סביבי את המלאכותיות שבה נערות צעירות מצלמות את עצמן מדי יום ומעלות תמונה לבלוג, הסיפור של חנה הוא אותנטי".