הדפסה
לכתבה באתר
הסופרלטיב הנוכחי שהודבק לו היה רק שאלה של זמן, משום שבשנים האחרונות זוכה רון גלעד להכרה עולמית מתרחבת. נברשת "אינגו היקר" (מחווה למעצב התאורה אינגו מאורר)
שהוא עיצב כשהרכיב 16 מנורות קריאה שולחניות ויצר עכביש משתלשל מהתקרה, הייתה להיט (בין השאר ב"אח הגדול" הישראלי). לפני שנה בדיוק הוזכר המעצב הישראלי כשם החם בשבוע העיצוב במילאנו, כשהציג עבודות שזכו להערכה גורפת, ובראשן תערוכה מרשימה ("הקו, הקשת, העיגול והריבוע")
בגלריה "דילמוס". בכל שנה, עוד חברות ריהוט ותאורה מובילות משתפות איתו פעולה, ועכשיו הוא כובש פסגה נוספת ומסתמן כישראלי השלישי (אחרי רון ארד ואריק לוי הוותיקים ממנו) בצמרת העיצוב העולמית.
גלעד, יליד 1972, הוכתר בחודש שעבר כ"מעצב השנה 2013" בבחירה השנתית של שני מגזיני עיצוב מוערכים – Wallpaper ו -Elle Decor העולמי. נכון, התארים האלה רק מבטאים את רצונם של כלי התקשורת לשלוט בתעשייה ולהשפיע על הרגלי הצריכה (וגם למלא את העמודים שבין הפרסומות בדירוגים), אבל בו בזמן הם מתעדים את מה שכבר מתרחש בתעשייה: במלים אחרות, העורכים יודעים לזהות מעצב שהביקושים אליו נמצאים בעלייה משמעותית. אוקי סאטו (ננדו), שכיכב על השערים של המגזינים האלה בשנה שעברה, נהנה השנה מהכרה רחבה של קהלים שלא שמעו עליו לפני כן; לרון גלעד, שנולד בתל אביב ולמד ב"בצלאל", לפני שעבר לניו יורק ב-2001, זה מתחיל לקרות עכשיו.
''פרסים הם לא מדד להצלחה''
הוא זכה בארבע קטגוריות: מעצב השנה של שני המגזינים, פרס עיצוב הפנים על ספסל שיש שעיצב לחברת Salvatori כחלק
מקולקציה שסחטה מהחומר הקר והנוקשה תכונות מפתיעות - אריחים שבמפגשים ביניהם משובצים כפתורי שיש שיוצרים אשליה שמדובר בספת קפיטונאז' נעימה למגע, והספסל האפרפר שנראה כמו שטיח מגולגל או נתח חמאה שנחתך בסכין; ופרס על הסדרה Grado שיצר לחברת Molteni & C. בראיון ל-Xnet בעקבות הזכייה אומר גלעד כי "אני לא מייחס חשיבות רבה לתארים ולא רואה בהם מדד להצלחה. אני לא רוצה להצטנע - זה נחמד לקבל תארים - אבל הצלחה זה להגשים חלומות שלך, ולא פרסים".
יש הרבה מעצבים כישרוניים בעולם. עשית משהו נכון שהביא לך את התואר?
"לא עשיתי שום דבר. אתה עובד ויש תופעות לוואי. אין הבדל גדול כל כך בין מה שעשיתי כסטודנט לבין מה שאני עושה עכשיו. אני גם לא חושב שיש נוסחה סודית שיכולה להגדיר הצלחה. מבחינתי, מה שקרה עכשיו הוא צעד, אפילו לא אבן דרך".
תפישת מציאות אבסורדית
הומור, אבסורד ושעשוע מזוהים עם היצירה של גלעד, ונדמה שהוא נהנה ממה שהוא עושה בחיים. הוא מתעתע באשליות אופטיות, בנון-סנס מחויך שמזכיר את "עליזה בארץ הפלאות" או ציורים של רנה מגריט, ומשלב ממד נוסטלגי של ילדות - אם בסדרת "תשע המראות"
שהונחו על רצפת גלריה דילמוס לפני שנתיים והציגו מבט מעוות במציאות, אם בכיסאות הגמדיים שהחזיקו פלאטה ויצרו ספק-שולחן ספק-ספה, ואם בארונות שעומדים על כפות רגליים ומצוידים במנעול ענקי במיוחד.
אבל גלעד מצליח לתפוס גם את המשבצת המקבילה. הוא לא מתבלט רק במשבצת היוקרתית-אך-מצומצמת של עיצוב-אמנות קונספטואלי, אלא תופס תאוצה בעיצוב רהיטים מסחריים, וכאן באה לידי ביטוי השליטה שלו בחומר ובצורה. הרהיטים שהוא עיצב ל"מולטני" כמעט שקופים, מפרקים את החומר ליסודות הבסיסיים שלו וחושפים בפשטות מדויקת את מה שנמצא מחוץ להם. גם ברהיטים שלו, נדמה שגלעד מתעניין בתפישת המציאות – שלו ושל כולם – ומעורר את אותה תגובת פליאה שמתרחשת כשצופים בטריק מוצלח של קוסם.
עורכי הדירוג של Wallpaper כתבו, כי גלעד "הוכיח שהסגנון הקונספטואלי שלו מסוגל להיות שימושי ומסחרי", וציינו את יכולתו יוצאת הדופן להעניק לחומר כבד כמו מתכת ושיש קלילות ודינמיות. העורכים של Elle Decor הדגישו את המשחק שקיים בעשייה שלו, ושמעו ממנו ש"היו לי מעט צעצועים כשהייתי ילד, אז למדתי ליצור דברים מכלום".
רון גלעד מדגים את סדרת Grado שעיצב ל-Molteni&C
בראיון הטלפוני איתו, שתופס אותו בעיר ילדותו ("אני נמצא בתל אביב ובמילאנו שבוע שבוע, כמו טבח צבאי"), מתברר שהשנינות של גלעד היא גם מילולית. לרגע הוא מפגין זלזול עצמי ("אני משתדל לא לחזור על אותה טעות פעמיים, אם כי יש לי זיכרון קצר"), ולרגע מצטט את האמרה הארסית של פיקאסו ("Good artists copy, great artists steal") ברמז למעצב עכשווי מסוים.
מה מעניין אותך?
"להתעסק בתפישה שלנו לגבי אובייקטים. מה הופך פונקציה לצורה; מה הצורה שאנו מכירים ויכולים לזהות בקלות, שמגדירה את הפונקציה. אני משחק עם ההגדרות ועם התפישה הזאת. לאו דווקא מחקר צורני ולאו דווקא אירוני. אירוניה היא כלי שמשתמשים בו כדי לבנות משהו. זה יותר איזשהו צורך למרוד ולא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. אם אתה מרגיש שאתה ילד בתוכך, אתה ממשיך להתנהג כמו ילד – ואני ממשיך".
אוצרים, עיתונאים ויחצנים הצמידו לעבודות שלך תיאורים שונים. מה מיוחד בהן בעיניך?
"שום דבר. מצד אחד הן כל כך דומות אחת לשנייה, ומצד שני כל כך שונות. התשובות למחקר משתנות כחלק מההתפתחות של הבן אדם. קשה לי להגיד מהי טביעת האצבע הספציפית שלי".
סוריאליזם השפיע עליך?
"לא. אני חושב שמעניין לקרוא תגר על המציאות ולא לקבל אותה, ואני לא במקום שבו אני צריך לרצות אף אחד מלבד את עצמי, בראש ובראשונה. כן, אני עובד עם חברות גדולות ששאיפתן היא להתפרנס, אבל אף פעם לא הצהרתי על העבודות שלי כשוברות קופות, והן לא היו כאלה. אולי הן גם לא יהיו".
"המטרה שלי היא להיות חופשי", ממשיך גלעד. "לעבוד עם מי שאני רוצה ולעשות מה שאני רוצה, בלי דד-ליין ובקשות ספציפיות. אני מתנגד לקואוצ'ינג ולכל העניין של תוכנית עסקית. כשחברה מבקשת ממני לעשות שולחן, בסוף יוצא מגש. ב-Back of my mind אני כן חושב על משתמש-הקצה, אבל בלי לנסות לרצות. אני מעולם לא פניתי לאיזשהי חברה, ולכן אני לא מנסה לרצות אף אחד. אם חברה פונה אליך, כנראה מכירים ביכולות שלך ולכן רוצים את זה ממך".
יש מעצב או אדם כלשהו שדעתו חשובה לך במיוחד?
"אני לא נמצא בדיאלוג מתמיד עם אף אחד מהתחום שלי. אני שואל את עצמי: מנסה לצאת החוצה מהתמונה ולראות את זה בעיניים אחרות. חלק גדול מהעבודה עם חברה הוא לעבוד עם צוות גדול של אנשים. חוות הדעת שלהם די קריטית – היא יכולה להוליד או להרוג. יש אין-סוף רעיונות שמתים לפני שהם בכלל מקבלים חתיכת צורה".
וקורה ההיפך, שרעיונות לא טובים מתקבלים?
"אני משתדל לא להראות דברים שאני לא שלם איתם. היו מקרים שנתתי כמה אופציות כדי שמישהו יוכל לבחור, והוא בחר את הבחירה הלא נכונה מבחינתי, ואז אני צריך להתנצל ולבקש ממנו שלא נעשה אותה".
יש שוני בין עיצוב לקהל אליטיסטי ועשיר לבין עיצוב מסחרי לכולם?
"כשאתה עובד עם מוזיאון או גלריה יש לך חופש יותר גדול במובן מסוים. אם בעבודה עם Flos אני חייב קונספט, אז עם גלריה אני יכול להיות קונספטואלי. אין שאלה על כך שכאשר ההגדרות של פיתוח ושל ייצור ושל קהל יעד מצטמצמות, באופן טבעי המחירים עולים, כי אין יותר מ-20 אנשים בעולם שיסכימו להכניס את היד לכיס ולשלם על זה. במובן הזה צריך להבין מה אתה עושה כדי לדעת מה לעשות".
בוא נדבר על הישראליות.
"זה לא Issue. להיות זר זה Issue. להיות אותנטי זה Issue אחר. אני לא יודע אם זה שחונכתי לדבר אמת ולהיות מי שאני מגיע מהמשפחה או מהחברה הישראלית, אבל ככה אני ויש בזה משהו שהוא הכי אמיתי לי. מצד שני, אני לא חושב שזה יכול לעבור אם אתה לא מביא דברים טובים יחד עם זה. מכנסיים קצרים זה לא מספיק, בוא נראה מה אתה שם על השולחן".
עברת לניו יורק. בדיעבד, מה עמד מאחורי ההחלטה?
"'אין נביא בעירו' הוא מושג נכון בכל מקום. העולם הוא פרובינציאלי, גם ניו יורק היא פרובינציאלית. נפתחו אינסוף דלתות בפניי עוד לפני שנסעתי לניו יורק – הייתה נדיבות גדולה מצד הפרופסורים שלי והעמיתים וכולם. באיזשהו מקום, חדרים שנפתחו היו קצת קטנים וזה לא הספיק לי. אתה מקבל קובייה של מטר על מטר ואתה מצליח לנפח את הבלון מאוד מהר, ומה הלאה? אז אתה רוצה שני מטר על שני מטר".
ואז גם האגו מתנפח.
"צריך להילחם כל יום באגו. אתה חי עם כל כך הרבה פחדים וחרדות, שמה שאתה קורא להן 'הצלחות' הן הצלחות של רגע, ואני מתייחס אליהן בצורה כזו. אני לא מסתובב ברחוב בתפישה שאני מעצב השנה, וזה גם לא מעניין אף אחד. אז למה זה צריך לעניין אותי?"
על מה אתה עובד כרגע?
"את מירב המאמצים אני משקיע בתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, שתיפתח הקיץ. אני עובד על 120 עבודות חדשות שיוצגו בתערוכה, שאותה אוצרת מאירה יגיד. מדובר בהרבה רעיונות – חלקם יתורגמו לקנה מידי פיזי גדול, וחלקם לקנה מידה פיזי מאוד קטן. במילאנו אני אציג, בין היתר, שתי מנורות חדשות שעשיתי עם Flos, פרויקטים חדשים עם Molteni ו-Cassina, ומיצג במוזיאון הטריאנלה ל-Flos".
יש חלום שמוצרים שעיצבת ייכנסו לבתים של כל משפחה בעולם? להיות מותג כמו קארים ראשיד?
"עוד לא למדתי לרצות את המשפחה שלי, אז קשה לי לחשוב על משפחות אחרות בעולם".
