העמק הוא חלום. עפולה - לא

דמיינו עיר טבולה בירק, פארקים ענקיים מקיפים אותה, גינות וצמחי נוי בכל פינה, שטחים חקלאיים נרחבים והקפדה יתרה על כיווני אוויר ומרחב אישי.

נשמע כמו עפולה? לא בדיוק, אבל אלה העקרונות המרכזיים שהובילו את מתכנן העיר ריכרד קאופמן. בחזונו, שהפך לליבת התכנון של העיר, עפולה חולקה לחמישה אזורים: מגורים, תעשייה, מלאכה ומשקי עזר חקלאיים, וגם מתחם נרחב של בנייני ציבור מרשימים ובהם בתי תיאטרון. משבר כלכלי שפקד את עיר העמק שנה בלבד אחרי שנוסדה, קבר את הרעיונות הנאצלים והותיר אגדה נפלאה על האופרה של עפולה, שלה כולם עדיין מחכים. בשטח המיותם התיישבה קבוצת חלוצים שעסקו בבניית העיר, ושלימים הקימו את קיבוץ אפיקים. בתקופת שהותם בעפולה נכתבה "האופרה מחיי החלוצים", שממנה שרד השיר "חולצה כחולה".

העיר הוקמה סמוך לכפר הערבי אל-פולה בשנת 1925. תושביו, לפי המתועד, פונו מהכפר וקיבלו פיצוי בעבור אדמתם. מאז ימיה הראשונים, עפולה הצדיקה את הקמתה בכך שהפכה לציר תנועה מרכזי: בליבה עברה רכבת העמק, ובה תחנת הרכבת מחיפה לחיג'אז שהעניקה לעפולה קשר ארצי ובינלאומי. בנוסף אליה עברו בעיר חמישה עורקי-תחבורה ראשיים: לטבריה ולגליל, לבית שאן, לנצרת וחיפה, לג'נין, שכם וירושלים; לחדרה ותל אביב. כך שבעיית מיקום – אין לה.

אז החלטתי לעבור לעפולה

לא הרבה פעמים בחיים מזדמן להתחיל מחדש. עבודה חדשה, דירה חדשה, עיר חדשה. הפח מתמלא בזיכרונות, רק ארגזים ספורים נערמים, וכל שנותר הוא לבחור את היעד הבא. בעמק יזרעאל בחרתי בגלל ענייני עבודה, ואחרי הכל, כדי להתחיל מחדש לא באמת חשוב מהו הנוף שבוחרים, כל עוד הנוף אחר. מנוע מאגר דירות, רשימות טלפונים, פתקים ולוחות פייסבוק - החיפוש אחר הדירה החל. דירת שלושה חדרים, 1,850 שקל, מוארת, מאווררת והנוף משגע. ברוכה הבאה לעפולה.

אם הייתי צריכה סיבה סופית ומכרעת לא לגור בגבעת המורה, מצאתי אותה לאחרונה בשיחה אקראית עם דיירת באחד הבניינים, שהצביעה על דלת נעולה. מאחורי הדלת פעל בית זונות. אחד השכנים סיפר שמכוניות נוהרות למגרש החניה שלהם בסופי השבוע, והוסיף בקריצה שעם קהל כזה גדול, כבר שווה לפתוח מזנון בחוץ.

אז חזרתי לחיפושים

דירת שלושה חדרים מוארת, שני שירותים, מטבח ענק, 3,000 שקלים. אומנם המחיר כמעט כפול, אבל הפעם מדובר במרכז עפולה ובדירה ענקית. לא מזמן פורסם שעפולה התברכה ביחס שטחי מסחר לנפש מהגבוהים בארץ, אז שיהיה לי מה לקנות. הרחוב אינו רחוק מהשוק הישן, שנזנח לפני כמה שנים לטובת שוק חדש בקצה העיר שהציע לקונים מתחם מקורה, חנייה בשפע ושאטלים מסובסדים. בימי שני וחמישי השוק החדש המה קונים, ורק רוכלים בודדים נותרו בשוק הישן והעזוב. אלא שבמהרה ההסעות נפסקו, רשתות ענק נפרשו במרכז העיר והיוו חלופה זולה לקונים, והדוכנים של השוק החדש החלו להיסגר בזה אחר זה, כשהם מותירים חנייה רחבה ומיותמת, וכמה רוכלים מאוכזבים. היום בעיר יש שני שווקים - אחד חדש ובלי קונים, ואחד ישן ובלי מרחב. שניהם ידעו ימים יפים יותר.

סיור באזור השוק הישן, לא רחוק מהדירה שראיתי, גילה לי את רחוב הרב פרץ ציוני. שני מגרשים נטושים ובית פרוץ אחד, עמוסי ערימות אשפה, גרפיטי, באנגים ועטיפות קונדומים. העירייה מחלקת דוחות לבעלי הקרקע בתקווה שינקו, רק שאלה כבר מזמן עזבו את העיר, ורק התושבים תקועים בזוהמה ולא נותר להם אלא להתלונן למי שמוכן לשמוע.

תחנה מרכזית עפולה, יום ראשון בבוקר

לכאן הגעתי לחפש עוד דירות, כי בטח יש מקום בעיר שבו ארגיש בית. אין שום חן בתחנה הזו. עשן סיגריות סמיך מתערבל בריח בורקס טרי וצעקות של חיילת שפיספסה את האוטובוס. האנגר אוטובוסים מיושן, מלוכלך ומסורבל, שמריח מסוף יום כבר בתחילת השבוע. אלו הפנים שלך עפולה, וככה את מקבלת תיירים, חיילים, עוברי אורח ומטיילים שבאים מרחוק. גם אותי.

המשכנו לדבר על נדל"ן ותשתיות, תוך משחק שש-בש לצד התחנה המרכזית. כשסיפרתי לו על תלאות חיפושי הדירה, הוא סיפר על מצב הכבישים לעיר. "תשעה אנשים נהרגו על כביש 71 בין עפולה לבין שאן בשנים האחרונות", הוא אמר. הינהנתי וסיפרתי לו שפגשתי לאחרונה את המשפחה שאיבדה סבתא ונכד בתאונת דרכים בכביש הזה. "עוד כמה הרוגים צריך בשביל לשפר את התשתיות כאן?" שאלתי אותו. הוא לא ידע לנחש. "יכול להיות שאנחנו פחות חשובים מתושבי המרכז", ענה. חשבתי שמי שרצה שיהיו כאן יישובים, מי שהשקיע במענקים למגורים, מי שפירסם קמפיינים עתירי תקציב על החיים בפריפריה, שכח שיגורו במקומות האלה אנשים שזקוקים לכביש עם ארבעה נתיבים וגדר הפרדה, שמקווים שישקיעו בהם כמו בחבריהם במרכז הארץ. "עדיף לך בלי אוטו", סיכם הנהג, סגר את לוח השש-בש ויצא לנסיעה. "נחכה לרכבת", צעקתי לו.

הפריפריה מתקרבת? לא עם הרכבת הזאת

אז נחכה לרכבת העמק המיתולוגית, שאותה כבר החלו לסלול מחדש והבטיחו שהיא תצא לדרך בשנת 2016. ראש הממשלה הרי בא לפני הבחירות לבית שאן והניח את אבן הפינה. הרכבת הזו הייתה יכולה לקחת אותנו במחצית השעה לתל אביב ובפחות משעתיים לבאר שבע, אבל היא תוכננה רק עד חיפה, ושם צריך להחליף רכבת – ומשם עוד שעה לתל אביב. המרחק לגוש דן לא התקצר.

המשכתי לראות דירות. מחירים נמוכים, משופצות, בתים פרטיים, ובינתיים התרשמתי שאין הרבה צעירים בעפולה. מוזר, כי לא רחוק מכאן שוכנת מכללת עמק יזרעאל, שמושכת את הסטודנטים לתואר ראשון שרוצים ללמוד ולגור באחד המקומות הירוקים והיפים ביותר בארץ. אבל כמו במכללת תל חי הסמוכה לקריית שמונה, וכמו במכללת ספיר הסמוכה לשדרות, אף אחד לא ממהר לגור בעיר האזורית. הסטודנטים מעדיפים דירות יקרות במושבים או רכבת-חדרים בקיבוץ. מדוע עפולה לא טובה מספיק בשבילם? הדירות זולות, התחבורה העירונית מצוינת, יש חנויות ומקומות בילוי, והרי סטודנטים הם מד-דופק עירוני. הרי עוד לא נולדו הסטודנטים שברחו מתל אביב למושבים רחוקים, ביקשו להיות תלויים ברכב ושילמו שכר דירה כפול– העיקר לא לגור בה. אז מה חסר בך, קשישה מיוסרת, בת 88, שבעת חלומות, שהסטודנטים מעדיפים את חיי המושב המשעממים על פניך?

את אחת התשובות האפשריות שמעתי פעם מסטודנט במכללת עמק יזרעאל, שהסביר מדוע המגורים בצפון הם רק עניין זמני מבחינתו. "ומה אם ארצה להמשיך לדוקטורט", הוא שאל, "הרי אין אוניברסיטה מקריית שמונה ועד עפולה". והוא צודק. המוסד המחקרי היחיד בצפון הארץ (להוציא בית הספר לרפואה שמתוכנן בצפת) שבו אפשר להתקדם לדוקטורט נמצא בחיפה, וכדי להגיע אליה מעפולה צריך להחליף שני אוטובוסים לפחות. ב-2016 אמנם הדרך תתקצר בזכות הרכבת, אבל קצת קשה לתכנן את החיים לפי ההצהרות של רכבת ישראל.

כך שבסוף, כמו הסטודנטים, שכרתי דירה במושב סמוך לעפולה. לא רק בגלל הפחד להסתובב בגבעת המורה בלילה. גם לא בגלל ההזנחה ליד השוק הישן. גם לא בגלל התחנה המרכזית. זה קרה בעיקר בגלל התחושה הכללית שעפולה, כמו ערים נוספות בצפון, לא מבינה את הפוטנציאל האדיר שטמון בה. כמו נהגי האוטובוסים שעוצרים בה לעשר דקות הפסקה וממשיכים הלאה, כך היא בשבילי: תחנת-מעבר. לא עיר.

לכתבות הקודמות בסדרה ''פריפריה אהובתי''

• להסתכל לבאר שבע בלבנט של העיניים
• תושבי הדר לא מחכים לעיריית חיפה
• אשדוד, תחליפי דיסקט ותהיי עיר אמיתית