באוגוסט 2012 , בחופש הגדול, הייתי אבודה. כשבועיים לפני תחילת הלימודים ועדיין לא היה לי שום מושג איך אוכל לרכוש לבתי ציוד לבית הספר, ילקוט, ספרים תלבושת וכד'. אזרתי אומץ והתקשרתי לעמותת צימאון - עמותה שהקים שלמה ארצי, יחד עם עוד כמה אנשים טובים, ומאז, הכל היסטוריה. סיפרתי לכם על זה כאן בבלוג והתרגשתם יחד איתי.

מה שאתם ואני לא ידענו אז, אני יודעת היום. חצי שנה עברה והבנות של צימאון לא עוזבות אותי. תומכות, מעודדות, מגשרות, מחברות ביני לבין מקומות עבודה פוטנציאלים ועוזרות היכן שצריך. אני קצת מרגישה כאילו שלמה ארצי עצמו עוקב אחרי חיי, שומר עלי, דואג ותומך. העזרה היסודית הזאת, כך גיליתי, היא לא אירוע חד-פעמי, שנוצר במיוחד עבורי. ממש לא. פשוט, ככה הם. עם כולם.

ולמה אני נזכרת בזה דווקא עכשיו? כי תיכף פסח ובפסח אפשר לפגוש את העזרה היסודית הזאת של צימאון באחד המקומות שנוגעים לכולנו - בצבא. הנה סיפור ששמעתי בצימאון וחשבתי שכדאי שגם אתם תשמעו:

 

אוהב להישאר שבת

"עמדתי בשער. נפרדתי מהחיילים שיצאו הביתה לשבּת ופניתי לאחור, בחזרה למגורי הסגל. בזווית העין ראיתי את גורן עושה את דרכו למגורי החיילים. קראתי לו מספר פעמים, אבל הוא לא שמע אותי. תפסתי את לוי שהיה קרוב יותר ושאלתי אותו: 'תגיד, מה גורן עושה כאן?'
'הוא נשאר שבת, המפקד', ענה לי לוי. 'אבל גם בשבת הקודמת הוא נשאר וגם בזו שלפניה', אמרתי. 'אהה... זה בסדר, המפקד. גורן אוהב להישאר שבתות. הוא נשאר במקום שמעוני', המשיך לוי.
מי אוהב להישאר שבתות? ועוד בטירונות? המשפט הזה לא נתן לי מנוח לאורך כל השבת. ביום ראשון בבוקר, אחרי שכולם חזרו לבסיס, נכנסתי לחדרה של איריס, קצינת הת"ש ושיתפתי אותה בכל הענין. איריס לא היתה מופתעת. 'טוב, נראה לי שהכיוון ברור, אבל חייבים לוודא סופית. צריך לעשות ביקור בית. כך מצאנו את עצמנו, אחרי יומיים, בפתח דלתם של משפחת גורן בדרום הארץ. את הדלת פתחה לנו אישה חייכנית שתוך שניות

החיוך נעלם מפניה. הרגענו מיד את האם והסברנו שמדובר בביקור שגרתי. הכל בסדר עם גורן. הוא בבסיס. אנחנו פשוט עורכים ביקורי בית לכל החיילים, כך אמרנו. האם הנבוכה הזמינה אותנו להיכנס פנימה והמחזה שנגלה לעינינו לא הותיר מקום לספק: הדלות והעוני זעקו מכל פינה. משענת הספה שבסלון היתה שבורה. בחדר ילדים אחד היתה מיטה ישנה ושני מזרנים על הרצפה ובחדר השני 3 מזרנים על הרצפה וארון רעוע. הצבע בקירות מתקלף וכשפתחה האם את המקרר כדי להביא לנו קנקן מים קרים, הצלחתי לראות בחטף מדפים ריקים, שוממים. עוד ארבעה אחים קטנים יש לגורן ומאז שנפטר האב, האם מפרנסת בדוחק את ילדיה. נשארנו בבית עוד מספר דקות. איריס מילאה את הדו"ח המתבקש ויצאנו משם בתחושת מועקה כבדה.
'איך לא ידעתי כלום?' אמרתי, ספק לעצמי ספק לאיריס. 'זה מה שבדרך כלל קורה ביחידות קרביות', אמרה איריס. 'החיילים לא פונים למש"קית או לקצינת הת"ש, כי הם לא רוצים לחיות תחת סטיגמה ומעדיפים להיות כמו כולם. שלא ירחמו עליהם, שלא יעשו להם הנחות. זה חלק מהגאווה הקרבית. ברגע שאמרת לי שהוא 'אוהב להישאר שבתות', היה לי ברור שהוא פשוט נשאר בבסיס כדי לא להיות עוד פה שצריך להאכיל', סיכמה איריס. שתקנו כל הדרך בחזרה לבסיס. המילים עצמן הרגישו מיותרות. עכשיו הזמן למעשים, חשבתי לעצמי".

 

שלמה ארצי אורז מוצרים לחג למשפחות נזקקות
שלמה ארצי אורז מוצרים לחג למשפחות נזקקות

 

רק לא להיות עוד פה שצריך להאכיל

בזכות ביקור הבית שערכו המ"פ שכתב את השורות הללו וקצינת הת"ש בביתו של גורן, הם נחשפו למצב האמיתי של המשפחה ויכלו לסייע: המ"פ של גורן ארגן מיד צוות שבא ושיפץ את הבית. הצבא רכש מיטות, ארונות ואוכל והחל לסייע למשפחה.
השמות בסיפור הזה בדויים, אבל המקרה אמיתי. גורן הוא לא המקרה היחיד. חיילים רבים, המגיעים ממשפחות קשות יום, לא מוותרים על הערכים ועל רוח ההתנדבות ומתגייסים ליחידות קרביות. הלוחמים האלו בדר"כ לא משתפים את הצבא בקשיים שלהם, ע"מ שלא לחיות תחת סטיגמה, ע"מ שלא לקבל מבטי רחמים או הנחות. על מנת להיות "כמו כולם". הלוחמים הללו ממעטים לצאת הביתה ומתנדבים להחליף שבתות, רק כדי לא להיות לנטל על משפחותיהם. רק כדי לא להיות עוד פה שצריך להאכיל.

 

 

 שלמה ארצי מדבר על העמותה שהקים, בהופעה בצוותא

 

יותר ויותר משפחות בכל שנה

שלמה ארצי, אותו אחד ששר "אבל אני חייל ואל תבכי לי ילדה", התחייב יחד עם בנות העמותה ושאר המתנדבים, לא לשכוח את החיילים; לזכור אותם ולסייע להם גם בפועל ולא רק לשיר עליהם ועבורם. עכשיו, לקראת פסח, זאת השנה השלישית ברציפות שעמותת צימאון יוצאת במבצע התרמה לפסח, מבצע שבו ירכשו, יארזו ויחולקו מוצרי מזון למשפחות נזקקות של חיילים קרביים ובנות שירות לאומי, משפחות המתקשות להשיג את המוצרים הללו כדי לחגוג את החג כהלכתו.

חשוב שתדעו, בניגוד לעמותות אחרות, אף אחד לא מקבל משכורת בעמותת צימאון, אין לעמותה משרדים וגם אין החזר הוצאות לאיש. כולם, כולל כולם, מתנדבים על חשבון זמנם, הדלק שלהם, הטלפון שלהם וכו'.

רשימת המשפחות הנזקקות מגיעה לעמותה ממדור פרט באגף כוח אדם של צה"ל ובאישור האגודה למען החייל. הלוגיסטיקה במבצע זה, האריזה והחלוקה לבתי החיילים נעשית בשיתוף פעולה עם לוחמי וקציני משמר הגבול. עד כאן זה נשמע יפה, נכון? אבל יש פרט מדאיג בכל הסיפור הזה וכאן אתם יכולים לעזור: רשימות החיילים מתקבלות כאמור מכל יחידות הצבא, אך משנה לשנה כמות הבקשות עולה. ככל שתיאספנה יותר תרומות, כך יהיה ניתן לעזור ליותר חיילים וליותר משפחות.

 

אז איך אפשר לעזור?

שלחו את המילה צימאון (עם או בלי י') למספר 5656 ותרמו 10 ש"ח לטובת מצרכים לחג. רוצים לתרום יותר? בשמחה! עלות סל מזון = 350 ש"ח. לכל תרומה, בכל סכום שהוא, תוכלו להתקשר לעמותת צימאון לטלפון 054-3054051 ולתרום קצת יותר מ–10 ש"ח. העמותה ובעיקר החיילים, ישמחו לקבל את תרומתכם. אסור, פשוט אסור שבישראל 2013 יהיו חיילים רעבים.

אני מכירה אתכם. אני יודעת שביחד נצליח ולא תישאר אף משפחה של אף חייל רעבה. תארו לעצמכם איזה אושר יהיה בבתים של אותם חיילים כשפתאום יכנסו בדלת ביתם חיילים וקצינים של משמר הגבול עם חבילת מזון שופעת לחג. תתארו לכם קצת אושר...

 

 
זה הדף של עמותת צימאון בפייסבוק . כנסו, לחצו לייק ושתפו בקירות שלכם, כדי שכמה שיותר חיילים יזכו לחג ראוי, שמח וחופשי מעוני וממחסור.