וילה שחושבת על העתיד: הבית שיודע להתפצל למען הילדים

רויטל ועדו דרוקר – היא רופאה והוא אדריכל, הורים לשלושה ילדים – הגיעו לנהריה במקרה. בית החולים המקומי עלה בהגרלה של מקום ההתמחות שלה, ומאז הם שם. "לאחר שהתאהבנו בטבע ובשקט חיפשנו מגרש לבנות עליו בית", מספר דרוקר. לפני 12 שנים הם רכשו משק חקלאי בשכונת רסקו הצפונית, המרוחקת רק כמה מאות מטרים מהחוף – שטח של עשרה דונם וחצי, "בית מתפורר ליד עץ דפנה", שבו גרו עשר שנים. רק לפני חמש שנים, לאחר מלחמת לבנון השנייה, החלו בתכנון ביתם החדש (בשיתוף האדריכל יוחנן ברנדייס).

הטראומה שהתלוותה לטילים שהתעופפו מעל ראשם במלחמה ההיא, גרמה לדרוקר לחפש פתרון בנייה שישקיט את חרדותיו: "רציתי בית מבטון", הוא מבהיר. את חרדתו הוא גם הנציח בממ"ד של ביתם החדש, שבו יש "אנדרטה לקטיושה", כדבריו: הנצחה של שרידי טיל שנפל 18 מטרים מהבית הישן. עיקרון שני שהוביל אותו בבחירת שיטת הבנייה היה התחשבות בסביבה. שיטת ICF התאימה לשתי השאיפות הללו: היא חסכונית באנרגיה, והקירות עשויים בטון.

עוד בתים שנבנו בשיטות חדשות:

>> ושלוש וילות ''ירוקות'', שצורכות פחות חשמל

אנדרטה לקטיושה (צילום: אביעד בר נס)

הבית החדש משתרע על פני 280 מטרים רבועים וגבוה בכ-20 סנטימטרים מגובה פני הכביש, משום שזו "טופוגרפיה שמונעת הצפות". הסביבה הנופית חשובה לדרוקר לא פחות מהבית, והוא פורש על השולחן את תוכנית הגינה, ששירטט ביד מתכנן הנוף עזרא סגלי.

תוכנית הגינה (שרטוט: אדריכל עדו דרוקר)

מבנה הבאר הישן (צילום: אביעד בר נס)

הכניסה לבית - קורות עץ ואבני ג'מעין (צילום: אביעד בר נס)

לכניסה הראשית לבית מוביל שביל מקורות עץ אורן, מוקף באבני ג'מעין (ביצוע: רועי הוטפמן). מעץ אשוח הוכנו הספסל בכניסה וקורות העץ שמקיפות את הבית ובולטות ממנו (יובל אברהם, "אצטרובל"). בסמוך לכניסה פוזרו אבני ג'מעין, מצע לחניית אורחים.

מסדרון מחבר בין שני חלקי הבית (צילום: אביעד בר נס)

הבית מתוכנן כשני מבנים נפרדים – באחד חלל הסלון, המטבח, פינת האוכל ויחידת ההורים, ובשני חדרי הילדים. בין שני המבנים מחבר מסדרון. יש כאן מחשבה לטווח ארוך: דרוקר תיכנן את הבית כך שביום מן הימים יוכל לפצלו לשני בתים נפרדים, ואפילו הקפיד על שני שעוני חשמל ומים נפרדים. מחוץ חופה המבנה שבו החללים המשותפים בלבני חימר מבלגיה. חזיתותיו פונות למזרח ולמערב, וכדי למתן את קרינת השמש, שוקעו החלונות לעומק של שני מטרים וחצי, כשהקירות התוחמים אותם מהצדדים "נסגרים" באמצעות תריס קדמי, המבטיח פרטיות והצללה.

תריס חיצוני מצל על הבית (צילום: אביעד בר נס)

300 פריטים מאיקאה

דלת הכניסה, ברוחב 130 סנטימטרים, מובילה למבואה קטנה המנותקת מהחלל הפתוח של הסלון, המטבח ופינת האוכל. "שליח הפיצה לא צריך לראות את הבית", מחייך דרוקר. מצידה האחד מזווה ובצדה השני מתלה למעילים ושירותי אורחים.

בבית ניכרת הקפדה על מקומות אחסון מרובים, שתוכננו לו במיוחד. "עוד בטרם נוצקו יסודות הבית", מספר דרוקר, "כבר שורטטו כל תוכניות הנגרות" (ביצוע: נגריית "מדור לדור", כרמיאל). גומחות בצורות שונות – עגולות, מוארכות, שקועות או מרובעות – מחליפות בארונות ובמגירות את הידיות השגרתיות, כחלק אינטגרלי מכל הדלתות. דרוקר, שעבד כנגר במשך שלוש שנים לפני שלמד אדריכלות בטכניון, שקד על תכנונם. עוד נקודה שהקפיד עליה הוא מפגש נקי וישיר של הארונות עם הרצפה, כך ששואב האבק הרובוטי המשפחתי יוכל לבצע את עבודתו נאמנה.

גודלו של חלל הציבורי 76 מ"ר. הרצפה מחופה שיש דארמה ("טופולסקי"), שמורכבת מאריחים ברוחב קבוע (40 ס"מ) ואורך משתנה. פרטי הנגרות עושיים עץ מייפל, ונגיעות שחור, לבן ואדום מוסיפים גופי התאורה והכסאות. חלק מהרהיטים נמצאים אצל המשפחה שנים, כמו שולחן האוכל ("טולמנ'ס") ושידת המבואה (""ID design). ספות חדשות נקנו ("ביתילי"), ואת החסר ברחבי הבית השלימו, איך לא, בעזרת "300 פריטים מאיקאה".

פקקי שעם כאלמנט דקורטיבי (צילום: אביעד בר נס)

שתי מגירות העץ המוארכות במטבח, זכו להדגשה דקורטיבית: בין מחיצת הזכוכית לכנף העץ הוקצה מקום שאותו ממלאים בשלב זה פופקורן ופקקי שעם. מעל לארונות ול"אי" משטח דמוי קוריאן.

חדר ההורים (צילום: אביעד בר נס)

בחדר ההורים משתנה סקלת הגוונים והחומרים – פרטי הנגרות בנויים מסנדוויץ' ליבנה ("בירץ'"), והרצפה חופתה בפרקט אלון טבעי. בסמוך לדלת נישה המציגה עבודות יודאיקה שמעצב דרוקר, וגם את המזוזות על משקופי הדלתות, שצבען משתנה מחדר לחדר, הוא יצר.

''סלון'' הילדים (צילום: אביעד בר נס)

גם כאן תיכנן דרוקר לטווח ארוך: בכל חדר נשען הארון על "קיר טיפש" – כזה שאין בו תשתיות כמו חשמל או מיזוג. בעתיד ניתן יהיה להרוס את הקיר ולהאריך את צלעות החדר ב-80 ס"מ נוספים. "הקיר והבגדים גם מפרידים אקוסטית בין החדרים לחלל המשחקים", מוסיף דרוקר.

אחד מחדרי הרחצה (צילום: אביעד בר נס)

חסכוני בצריכת החשמל

מתוך רצון לבנות בית חסכוני בצריכת החשמל, בחר דרוקר בשיטת בנייה הקרויה ICF (ראשי תיבות של Insulating concrete form), שמבצעת חברת "קל-קר עין כרמל". בשיטה זו יוצקים קירות בטון לתוך תבניות שעשויות חומר מבודד (קלקר ובלוקי איטונג צרים). דרוקר מעיד, שצריכת החשמל בבית פחתה בחצי למ"ר, למרות שהוא מאיר שטחי חוץ ומפעיל בריכת דגים 24 שעות ביממה.

את קירות הבטון יוצקים לתוך תבניות מבודדות של קלקר (צילום: מיה כרמי-דרור)

פרופ' דוד פרלמוטר מאוניברסיטת בן גוריון, אחד ממחברי המדריך לבנייה ביו –אקלימית, מסביר את יתרונות השיטה: "היעילות התרמית של קירות שנבנים בשיטה זו גבוהה, במיוחד במקומות בהם תנודות הטמפרטורה גבוהה – כמו באזורי ההר והמדבר". לדבריו, השילוב בין מסה תרמית – הבטון, שאוגר חום, לבין חומר הבידוד – הקלקר, "שמתנגד למעבר חום, הוא שילוב שמסייע בשמירה על טמפרטורה פנימית יציבה", וכך חוסך בחשמל. בקיבוץ עין כרמל נבנו בשיטה זו כמה בתים חדשים, ודייריהם מעידים כי בחורף הם כמעט ולא מדליקים מזגן, ובקיץ נדרש לו פרק זמן קצר, ולאחר הכיבוי נשמר הקור בבית. בביתו של דרוקר השתמשו בתבנית קלקר-בטון-קלקר, אבל פרלמוטר מעדיף תבנית שבה הדופן הפנימית עשויה מחומר אחר, שלא מנתק את הקשר בין המסה והחללים הפנימיים.

ההרחבה בקיבוץ עין כרמל, שבה נבנו כך כמה בתים (צילום: אילן ליאור)

ומה העלות?

"בהשוואה לבנייה בבלוק איטונג מבודד, בנייה כזו עולה 70 שקלים יותר למ"ר. כלומר, אם שטח הבית 200 מ"ר – עלות הבנייה תגדל ב-14 אלף שקלים".

עוד בתים שנבנו בשיטות חדשות:

>> ושלוש וילות ''ירוקות'', שצורכות פחות חשמל