תצוגת הדפסה של -- הצגת הקולנוע האחרונה

הטלוויזיה הרגה את בתי הקולנוע במהירות. בשנות השישים פעלו בישראל כ-320 בתי קולנוע. ערב הבכורה של שידורי הטלוויזיה הישראלית ב-1968 היה, בדיעבד, הערב שבישר את סופם. שנה אחר שנה, בקצב גובר והולך, הם הפכו לאנדרטאות נטושות לתרבות נכחדת. הווידאו, הכבלים ושידורי הלוויין המשיכו וחיזקו את מגמת ההסתגרות של כל משפחה בביתה במקום לצאת לסרט, והגדירו מחדש את הרגלי הפנאי. לימים חזרו בתי הקולנוע במהדורה מחודשת, אך כפי שיתברר מיד, כוח המשיכה שלהם נחלש והשפעתם העירונית אפסית.

בתי הקולנוע, שהוקמו במחצית הראשונה של המאה הקודמת, היו המוקד התרבותי והקהילתי של שכונות וערים, מקום שבו לא רק צפו בסרטים אלא גם התעדכנו בחדשות מהארץ ומהעולם (הודות ליומנים שהוקרנו לפני הסרט), נפגשו ואכלו במזנונים הסמוכים. "הליכה לקולנוע הייתה תרבות ההמונים. בית הקולנוע היה מקום טבעי ללכת אליו בשעות הפנאי, ובישראל הקולנוע תפס מפני שהוא משך בעיקר מהגרים שהתקשו בשפה העברית", מסביר חוקר הקולנוע דוד שליט, בלוגר ומחבר הספר "מקרינים כח – בתי הקולנוע, הסרטים והישראלים" (הוצאת רסלינג).

לדברי שליט, ההצלחה הגדולה של בתי הקולנוע התרחשה עם קום המדינה, עם העליות הגדולות. הוא מספר כי באותן שנים הכין אונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם) סטטיסטיקות של מספרי מבקרים בבתי קולנוע בעולם, "וישראל תמיד הייתה בצמרת. ב-1954 היא אפילו הייתה במקום הראשון". כדי להמחיש את מעמדו של הקולנוע אז והיום, מציג שליט את הנתון הבא: ב-1967, כשבישראל חיו 2.5 מיליון תושבים, נרשמו 51 מיליון כניסות לסרטים; כיום, לפי דיווח של התאחדות ענף הקולנוע, חיים בישראל כ-8 מיליון תושבים ויש 13 מיליון כניסות לסרטים בשנה.

כוריאוגרפיה של עיר

המספרים מייצגים יותר משינויים בהרגלי הצפייה; הם חושפים את השינוי בהתנהלות העירונית. בתי הקולנוע של פעם הכילו אולם עם מסך אחד, תיפקדו כחלק מהמערך העירוני או השכונתי, והתמקמו ברחובות הראשיים ובכיכרות המרכזיות. כל הקרנה הייתה סיבה להתרחשות אנושית, שאותה מכנה שליט "כוריאוגרפיה של עיר": קהל רב נהר ברגל אל בתי הקולנוע והתגודד סמוך לקופות בניסיון להשיג כרטיס. אם אזלו הכרטיסים, היה חלק מהקהל ממשיך לבית הקולנוע ברחוב הסמוך וכך נוצרה תנועה כמעט טקסית וקבועה שהפיחה חיים ברחובות.

היום, להבדיל, בתי הקולנוע אינם משמשים כמגנט עירוני אלא כמוקד אזורי סטרילי. "סינמה סיטי", למשל, מציג את עצמו כ"עיר הסרטים". הכרטיסים נמכרים באינטרנט והגישה נעשית בדרך כלל ברכב פרטי, בוודאי שלא ברגל. הכיכר בחזית המבנה היא רק מעגל תנועה או מתחם בובות ענק של דינוזאורים, ולא "כיכר מוגרבי" בתל אביב או "כיכר נגה" בגבעתיים. סניפים זהים של רשתות גדולות אורבים לצופים, כדי שלא יצטרכו לחפש שום דבר מחוץ לקומפלקס - מלבד הרכב שאותו השאירו במגרש החניה – כך שאין עוד צורך במקומות כמו "פלאפל אוריון" בירושלים או "פלאפל ארמון" בחיפה.

לצורך השוואה: כך תיכננו את יס פלאנט בראשל''צ מערב

יס פלאנט, ראשון לציון מערב (צילום: אביעד בר נס)

קולנוע קרן בבאר שבע

בתי הקולנוע המקומיים תוכננו ברובם כקופסאות סגורות וחסרות חן, אך לחלק לא מבוטל מהם הייתה חזית מרשימה שהדגישה את חשיבותו של הבניין, שהיה גדול-ממדים ממילא. אחד מבתי הקולנוע המרשימים בארץ היה "קרן" בבאר שבע, שאותו תיכנן זוג האדריכלים מיכאל ושולמית נדלר. הוא נקרא על שם יזמי הפרויקט, "הקרן לביטוח פועלי הבניין ועבודות ציבוריות" של הסתדרות פועלי הבניין. "קרן", שהיה בית הקולנוע הראשון בנגב, בלט בסביבתו המדברית כשפתח את שעריו ב-1953.

במשך עשרות שנים הוא שימש כמשכן מרכזי למופעים, הצגות וכינוסים בבירת הנגב, והדבר התאפשר בזכות במה רחבה ומגדל-במה גבוה שהזדקר בחלקו האחורי של הבניין ונועד לאחסון תפאורות. חזיתו של "קרן" חולקה ליחידות קבועות (מודולריות), כשהדו-ממדיות נפרצה - בהתאם לחתך הזהב - בגגון בטון דקיק שסוכך על הכניסה. "היה בינינו ויכוח על הגגון", נזכרת שולמית נדלר (88), שתיכננה עם בעלה גם את קולנוע "רחל" באשקלון ואת תיאטרון ירושלים. "מיכאל רצה להדגיש את הכניסה, אבל אני לא הרגשתי צורך. בסופו של דבר הוא שיכנע אותי והגגון בוצע".

היה ואיננו. ''קרן'' בבאר שבע (צילום: יצחק קלטר)

לפני שהתחילו לתכנן את הקולנוע, מספרת נדלר, הלכו בני הזוג ללמוד את הבניין והתפעול של קולנוע "אסתר" בכיכר דיזנגוף בתל אביב, שהיה סמוך לביתם (בינתיים הפך הקולנוע ל"מלון בוטיק סינמה", המשמר חלק ממרכיבי הבניין והקולנוע המקורי). כך למדו על מיקום המקרן, המרחק בין המקרן למסך, גודל המסך וכדומה. "בעיקר חשבנו איך האולם ייראה בפנים, איך ישבו ואיך ירגישו בו", היא מספרת. לצורך כך שיתפו בני הזוג פעולה עם האמן אהרון כהנא, שעיטר את מעקה היציע העליון במטרה להעשיר את חוויית הביקור. בלילות הואר הבניין באור יקרות, ממנורות שגם אותן עיצבו בני הזוג, ומהקומה העליונה נשקף נופה של העיר הצומחת מן המדבר מבעד לקיר-מסך נרחב. יצירת המופת הזו לא הייתה חשובה מספיק לעיריית באר שבע, שאישרה את הריסת הקולנוע ב-1993 לטובת פרויקט נדל"ן (שעדיין קרוי על שמו).

נסגרו בזה אחר זה

ההחלטה על שידורי טלוויזיה בישראל לא התקבלה כלאחר יד. כבר בראשית שנות ה-60, כמה שנים טובות לפני תחילת השידורים, דנה הממשלה בשאלה הזו. כותרות העיתונים שסיקרו את הנושא ייחסו לטלוויזיה תארים כמו "מפלצת אלקטרונית", "האויב הנוראי" ו"מגפת הטלוויזיה". את הקידמה אי-אפשר היה לעצור, גם לא את המחיר שלה. זה קרה בבריטניה עשר שנים קודם לכן, וזה התחיל לקרות בישראל: בתי הקולנוע הפסיקו למכור כרטיסים. "קולנוע רון בשכונת אליעזר בכפר סבא נסגר בסוף השבוע", דיווח סופר העיתון "דבר" בינואר 1970. "לפי הודעתו של מזכיר המועצה נסגר הקולנוע בגלל הפסדים שהלכו וגדלו עם הפעלת הטלוויזיה בכל ערבי השבוע".

זה קרה ביישובים קטנים כמו אופקים, דימונה, אור עקיבא וחצור הגלילית, כשם שזה קרה בערים הגדולות תל אביב, ירושלים, באר שבע וחיפה. היעלמותם של בתי הקולנוע העירוניים הייתה עניין יומיומי בעשורים האחרונים של המאה הקודמת, ואת הד חיסולם ניתן עדיין לשמוע מדי פעם. השורדים הבודדים ניסו להתאים עצמם לרוח הזמן ולהתפצל לכמה אולמות קטנים, אך רובם לא הצליחו לאורך שנים – אחד הקורבנות האחרונים היה "פאר" בצפון תל אביב, שהפך לחדר כושר. מעשרות הקולנועים הישנים של תל אביב נותר רק אחד ("גת" בכיכר רבין), יחד עם שניים-שלושה קומפלקסים עירוניים קטנים כמו "לב" בדיזנגוף סנטר, "חן" בכיכר דיזנגוף ו"אורלנדו" החדש בבית ציוני אמריקה. כל היתר נמחקו, כי היום רואים קולנוע רק במגה-קומפלקס-סינמה כלשהו בקניון מחוץ לעיר. רק השבוע פורסם כי את מקומו של קולנוע "אופיר" ברחוב גרוזנברג בתל אביב, בית הקולנוע השני שהוקם בתל אביב (ב-1928, נהרס בשנות ה-90), יתפוס בקרוב בניין מגורים.

חן, שהפך לרב-חן, בכיכר דיזנגוף (צילום: מיכאל יעקובסון )

תשוקה של איש אחד

המבנים הגדולים שנותרו על מקומם לפני שייהרסו הפכו למושא צילומיו של שרון רז. כ-80 מהצילומים הללו מוצגים בתערוכתו "היכלות נטושים", שנפתחת השבוע בבית האדריכל ביפו (אוצר: ערן טמיר טאוויל). רז (44) הוא אדריכל בהכשרתו, בוגר הסדנה לעיצוב בתל אביב ובית הספר מקינטוש לאדריכלות באוניברסיטת גלזגו, שמצלם בעשור האחרון מבנים נטושים ברחבי הארץ ונותן מקום של כבוד לבתי הקולנוע הישנים.

האתר שלו, "אדריכלות נעלמת", הושק ב-2005 וזכה לתשומת לב רבה. כעבור שנתיים החל רז להפעיל במקביל את הבלוג "נטוש", שגם הוא זכה לעניין רב ולקהילת אוהדים נלהבים, בזכות החומר הרב שהוא אוצר והגישה החופשית לציבור הרחב לבקר במקומות הנטושים (שחלקם כבר הוחרבו) ולהיזכר. עד היום צילם רז כ-120 אולמות מופעים ובתי קולנוע.

בטקסט המלווה את התערוכה נכתב, כי "בתצלומי בתי הקולנוע הנטושים בישראל יש געגוע לאדריכלות אחרת, לעתים מוקפדת יותר, לעתים צנועה יותר, ובוודאי נוצצת ותוקפנית פחות, במיוחד כשכבר ניכרים בה סימני הזמן. יש בתצלומים בוודאי גם קינה על ההזנחה המאפיינת את היחס הישראלי לסביבה ולמבנים". ואכן, בעדשת מצלמתו תופס רז לא רק את המבנים בכללותם - כפי שמצא את האולם הריק ונטול הגג אך עם במה גדולה ונקייה ("עמית" ביקנעם), או אולם שכאילו עברה בו סופת הוריקן ("שביט" בחיפה) - אלא גם כולא את הרגעים הקטנים שמרכיבים את הקולנוע: השלט בחזית (בקולנוע "מגדל" ו"ארמון" בחולון), את גלגל הסרט שנותר מונח על שולחן עץ בחדר המקרין ("רמה" ברמת גן, שנהרס בינתיים) או אשנב הקופה המפורזל כמו זריחת השמש ("ירקון" בראש העין ו"עדן" בירושלים).

את המבט האפל, הנוסטלגי והעצוב מציג רז בשיא עליבותו, כתיעוד אחרון לתרבות שנעלמה. כששואלים אותו מה פשר המשיכה לתחביבו הייחודי, הוא תולה את התשובה ברבדים נסתרים ובלתי פתורים בנפשו. "האובססיה לצלם מבנים נטושים הלכה והחמירה בהקשר של בתי קולנוע", הוא אומר. "עוד כשהייתי נער חלמתי חלומות על בתי קולנוע נטושים, שחזרו על עצמם כמו תבנית. באחד מהם הייתי בחורשת עצים, ולפתע מופיע בין העצים בראש גבעה בית קולנוע נטוש ואני מנסה לטפס אליו. בחלום אחר אני נמצא בתוך המבואה לאולם, מוקף בבובות ליצנים ויש מנהרה שעולה למעלה, אולי לחדר המקרין, ואני לא זוכר יותר, זה סיוט". קולנוע "אורון" בפתח תקווה, שניצב סמוך לבית ילדותו של רז ואחר כך ננטש, הוא אולי הסיבה לחלומות הללו. רז לא מנסה לפתור אותם, וכאמור, הוא פשוט מצלם.

האינטרנט יציל את הקולנוע?

אז פעם הספידו את הקולנוע, אחר כך קברו את התקליטים ואת הדיסקים שהחליפו אותם, היום נוהגים להתאבל על הטלוויזיה ואולי גם האינטרנט יוספד בקרוב, קשה לדעת, אבל בית הקולנוע היה בכל זאת מבנה ממשי עם השפעה על העיר הישראלית. הבשורה הטובה היא שבשנים האחרונות החלו לקום התארגנויות מחאה נגד חיסולם של בתי הקולנוע האחרונים, לא מעט בזכות שוחרי קולנוע ונוסטלגיה כמו שרון רז.

השנה הוכתר בהצלחה מאבקה של קבוצת צעירים בבת ים, שביקשה למנוע את הריסת שרידיו של קולנוע "סביון" במרכז העיר. ניסן אלמוג (29), ממובילי המאבק, אומר שהרשתות החברתיות עזרו לקמפיין להצליח. האינטרנט הורג את העיתונות המודפסת, אבל לפחות את בתי הקולנוע הוא מסוגל להציל. אלמוג מייחס חשיבות רבה להשפעתו של רז, שהשתלבה עם הגברת המודעות להתחדשות עירונית, חזון עירוני ותערוכות היסטוריות ובראשן "אולמות מופלאים" שנערכה לפני כשנתיים ב"מוזיאון העיר" בחיפה והתמקדה בבתי הקולנוע שפעלו בעיר.

"ההתעסקות בבתי קולנוע נטושים היא טרנד עולמי", סבור אלמוג. "אלה היו היכלות אזרחיים שנצרבו היטב בתודעה, ולכן המאבק על קולנוע סביון הוא חלק מטרנד. הבלוג של שרון רז שימש אותנו, והשתמשנו בחומרים ממנו לצורך פרויקט נוסף שעבדנו עליו ונועד להביא את הקולנוע חזרה לפריפריה". המאבק הצליח, והוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מנעה את ההריסה, חייבה את היזם לשמור על חזית המבנה ולייעד בפרויקט החדש 300 מ"ר שטח לציבור כדי לשמר את הערך הקהילתי המיוחד של המקום בתולדות העיר בת ים. אלמוג מציין כי במדינות אחרות הצטבר ניסיון רב בחידוש בתי קולנוע ותיקים, שחלקם שינו את ייעודם אך שמרו על מעמדם כמוקדים תרבותיים כמרכזי מדיה חדשניים, אולמות הופעות ותצוגה.

מאבק דומה מתרחש בימים אלה להצלתו של קולנוע "עמל" בכפר סבא, שאותו תיכנן האדריכל זוכה פרס ישראל אריה שרון, בקמפיין שמובילה שירה כהן, תושבת העיר. בדומה למטרה שהציבו לעצמם בבת ים, גם כאן מבקשת הקבוצה להשיב למבנה את חשיבותו הציבורית ולמנוע את חורבנו לטובת פרויקט נדל"ני. התערוכה "היכלות נטושים" היא לא רק שלב במפעלו התיעודי של רז, אלא נדבך נוסף במנגנון אזרחי צובר תאוצה המגביר את המודעות לסביבה שבה אנו חיים.