הדפסה
לכתבה באתר
כבר כמה זמן שבתיבת המייל שלי מצטברות הודעות זעם מחברים (וכאלה קצת יותר אדיבות מזרים), שתוהות למה הפסקתי לכתוב. אז קודם כל, הרשו לי להתנצל בפני כל הקוראים (ובהזדמנות זו גם להודות לכם!) יש לי רשימה ארוכה של תירוצים והסברים (שלל פרויקטים שלקחתי בהם חלק, טיולים קצרים ועניינים אישיים), אבל כולם לא רלבנטיים, כי מעולם לא הפסקתי את שליחותי העיתונאית (או יותר נכון הבלוגאית). ומכיוון שהייתי כל כך עסוק בשליחות שלי - לא היה לי פנאי לכתוב (טוב נו, גם זה סוג של תירוץ).
מאז שהתחלתי לכתוב, וקיבלתי את הכינוי "בלוגר", הגיעו אלי כל מיני הצעות להירשם למאגרי מידע שונים שמופצים לאנשי יחסי ציבור. בדרך כלל אני נמנע מלהצטרף למאגרי מידע כלשהם: גם כי אני רוצה לשמור על מידת מה של פרטיות, אבל בעיקר כי אני נוטה למחוק אוטומטית את ההודעות שמגיעות אלי. אבל כשהציעו לי להצטרף למאגר של עיתונאים ובלוגרים שכותבים על אוכל חשבתי שזה יכול להיות מקור מידע מעניין – ובאופן יוצא דופן הסכמתי להצטרף.
מהר מאוד התחלתי לקבל ידיעות שונות שקשורות לאוכל. חלקן היו על מסעדות חדשות שנפתחו בישראל (ולכן לא היו רלבנטיות עבורי); חלקן כללו הצעות לנסות מוצרי מזון שונים (שהיו גם לא רלבנטיות, וגם הרגשתי חוסר נוחות לכתוב עליהן); חלקן כללו מידע על אירועים שונים; וחלקן פשוט היו מוזרות - הצחיקה אותי במיוחד ההודעה לעיתונות שסיפרה על סלק ענק (!) שהתגלה בנהלל; שיערתי שזה הישג חקלאי ראוי לציון, אבל רק אחרי יומיים, כשהגיע מייל נוסף עם עדכון לגבי גודלו של הסלק (חמישה קילו!) הבנתי את גודל המאורע (והנה, אפילו יצא שכתבתי על זה).
ואז הגיעה הודעה שמבשרת על תערוכת התיירות העולמית שתתקיים, לא פחות, בלונדון. ההודעה כללה הזמנה לבקר בתערוכה - ולא רק הזמנה לביקור סתמי, אלא שכעיתונאי (!) הועמדה בפני האפשרות לקבל שלל הטבות: כניסה פרטית, חוברת עם פרטי כל המציגים בתערוכה וקופון לקפה ומאפה; כמעט על סף השוחד. סוף סוף, אחרי שנה ומשהו של מיילים לא רלבנטיים, קיבלתי משהו שאני יכול לכתוב עליו.
בנוסף לכל הסיבות לבקר בתערוכה עצמה, היתה זו הזדמנות טובה לבקר באזור שמעולם לא הייתי בו בלונדון. מתחם התערוכות אקסל (ExCeL) נמצא במזרח הרחוק של לונדון. כמה רחוק? בהתחלה חשבתי שרחוק מאוד. שזה לא שום מקום ששווה להגיע אליו בלי סיבה. אבל כשהגעתי התברר לי שטעיתי.
קודם כל, מדובר בשטח של התחדשות עירונית מרשימה, שזו כבר סיבה מספיק טובה לכתוב עליו. אזור הדוקלנדס (Docklands) כשמו כן הוא: בעבר היה זה אזור של מספנות ונמל שוקק ששירתו את המסחר בלונדון ובאנגליה. אי שם במאה הקודמת, כשהבינו שהנמל קרוב מדי לעיר, הוחלט להפסיק את פעילותו ולהפוך את השטח לאזור מגורים ומסחר. בעוד שבנייני המגורים נראים מאוד מרשימים, נראה שהמסחר עדיין קצת צולע, ובעיקר משרת את באי הכנסים והתערוכות. בנוסף, האקסל בעצם לא כל כך רחוק כמו שחשבתי, כי הוא נמצא מעברו השני של הנהר מול גריניץ', ה-O2 Arena (שנקראה פעם כיפת המילניום, וכיום משמשת למופעים) וה-Emirates Air Line, שהוא הגילוי המשמעותי שיצא מהביקור הזה.
על המרכז עצמו אין לי יותר מדי מה לספר. מבנה ענק (ענק!) ומאוד פונקציונלי. גם על התערוכה עצמה אין לי יותר מדי מה לספר. כל מדינות העולם (בערך, לא ספרתי) שלחו נציגים ובנו מתחמים מרשימים כדי לשכנע את המבקרים שהן יעד תיירותי מועדף. בחלק מהמתחמים חילקו שוקולדים או עטים, אך הגדיל לעשות המתחם הטורקי שבו חילקו גוזלמה (Gözleme) – מאפים מסורתיים שמזכירים פיתה ממולאת.
כמובן שהצצתי במתחם של איראן, וגם בזה של לוב, אבל נראה ששתי המדינות לא ניסו להרשים במיוחד את הבאים. דווקא ישראל העמידה מתחם גדול ובולט, עם נציגים שסיפרו על ים המלח, על נצרת ועל ירושלים. בכניסה למתחם עמדו מתופפים לבושים לבן, שמדי פעם תקעו בשופר (מה שהתברר כאטרקציה לא קטנה, וכמה מבקרים אפילו התנסו בתקיעת שופר). למרות שלי זה הזכיר חתונה ממוצעת בישראל, בחדר העיתונאים שמעתי בריטית מספרת בהתלהבות רבה על המתחם הישראלי לחברה שלה.
כשיצאתי מהתערוכה שמתי פעמי ל-Emirates Air Line - רכבל שמחבר בין ה-O2 לדוקלנדס. רבים (ובהם אני) לא ממש מבינים למה צריך את הקישור הזה, שהוא חלק ממערכת התחבורה הציבורית של לונדון אך לא משרת כל מטרה מעשית (לפחות אפשר להתנחם בכך שרוב התקציב לפרויקט לא הגיע מכיסם של משלמי המסים, אלא מחברת התעופה של איחוד האמירויות – מה שמסביר את שמו של הרכבל, שהוא הכלאה בין משחק מילים לפרסומת תת-הכרתית). אפילו כאטרקציה תיירותית הרכבל לא ממש מתפקד – אבל כשהגעתי אליו גיליתי שבתחום הזה דווקא יש לו פוטנציאל.
הנסיעה (גלישה? מעבר? רכבול?) נמשכת כ-10 דקות, עולה כ-3 ליש"ט ואפשר לשלם עבורה עם כרטיס האויסטר (כרטיס הנסיעה בתחבורה הציבורית – ה"רב-קו" של לונדון). הנוף שנשקף מהרכבל מרשים מאוד, גם אם לא רואים את כל המונומנטים התיירותיים של העיר, כמו בתצפיות אחרות. מרחוק ראיתי את הגלגל הענק של לונדון (הלונדון איי), וחשבתי שהרכבל הוא האח החורג שלו: הרבה יותר זול, בלי תורים ומציע תצפית לחלקים הפחות נוצצים של העיר. מתחת לרכבל נפרשים גגות של מבני תעשיה; לכיוון מזרח רואים את פרברי לונדון האינסופיים ואת הסכרים שעל התמזה; ובכיוון מערב רואים את העיר על מלוא תפארתה, לרבות קו הרקיע המפורסם.
לקראת הנחיתה (ירידה? הגעה?) רואים את ה-O2, שהוא בניין מרשים לכשעצמו - כולל את האטרקציה החדשה שלו: הליכה על גג הכיפה קשורים לחבלים ורתמות. מדובר בסיבוב של כשעתיים, שבו חוצים את כיפת ה-O2 מצדה האחד לשני, כולל עצירה לתצפית בנקודה הגבוהה ביותר של הבניין. אבל היי, אם אפשר לראות למרחק גדול יותר, מתוך קרונית סגורה וחמימה, במחיר נמוך יותר - למה שמישהו ירצה לעשות את זה?!
הדרך חזרה הביתה היתה הרבה יותר קלה. מתחת ל-O2 עוברת התחתית, ומשם כבר הייתי על קרקע מוכרת (או יותר נכון מתחת לקרקע מוכרת). יעבור זמן עד שאשוב לאזור הדוקלנדס, אבל שמחתי על היום שהתחיל בתחושה סקפטית והפך ליום מלא גילויים.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לאשתי על המאפה הטורקי שגיליתי, והיא ביקשה שאכין לה כזה. כמה חיפושים וניסיונות כושלים, והגעתי לתוצאה שאמנם הייתי מרוצה ממנה, אבל לא העמדתי אותה למבחן הסבתא הטורקית שאין לי.
גוזלמה במילוי תרד וגבינה
מרכיבים
1/4 1 כוסות (300 מ"ל) מים
2 כפיות סוכר
400 גרם (3 כוסות פחות 2 כפות) קמח
15 גרם (1/3 קובייה) שמרים טריים
1/2 1 כפיות מלח
200 גרם תרד טרי
200 גרם גבינת פטה
אופן ההכנה
1. מתקינים במיקסר את וו הלישה. שמים בקערת המיקסר את המים, הסוכר והקמח. מפוררים פנימה את השמרים. לשים את התערובת כ-3 דקות.
2. מוסיפים את המלח וממשיכים ללוש כ-5 דקות נוספות, עד שמתקבל בצק רך, גמיש וטיפונת דביק (אם הבצק יבש מדי, מוסיפים קצת מים; ואם הוא דביק מדי – מוסיפים קצת קמח).
3. מכסים את הקערה בניילון נצמד, ומעבירים למקרר לתפיחה של כשעתיים (אפשר להתפיח גם במשך כל הלילה).
4. קוצצים את התרד לרצועות רחבות ושוטפים אותו היטב.
5. מרתיחים מים בסיר גדול, ומכינים בסמוך קערה גדולה עם מי קרח. חולטים את התרד במשך כדקה וחצי, ומעבירים מיד אל מי הקרח (כדי להפסיק את הבישול). מסננים את התרד ושומרים בצד.
6. מפוררים את הפטה לפירורים קטנים.
7. מוציאים את הבצק הקר מהמקרר, וטופחים עליו כדי להוציא ממנו את האוויר.
8. מקמחים קלות את משטח העבודה. קורצים מהבצק גושים בגודל אגרוף קטן, ויוצרים מהם על המשטח כדורים. במידת הצורך מוסיפים עוד קצת קמח, אך חשוב שהבצק יישאר רך.
9. מרדדים את הכדורים לעיגולים דקים מאוד בעובי 3-2 מ"מ.
10. מפזרים על מחצית כל עיגול מעט מהפטה ומהתרד. מרטיבים קלות את שולי הבצק, ומקפלים את העיגול לשניים מעל המילוי. מהדקים את הקצוות (המהדרין יכולים ליישר את שולי הגוזלמה עם גלגלת פיצה).
11. מחממים על אש בינונית מחבת גדולה (כזו שתכיל את הגוזלמה בנוחות). מעבירים בזהירות גוזלמה אחד אל המחבת ו"אופים" כמה דקות, עד שהוא מתחיל להזהיב ומרכזו מתחיל להתנפח. הופכים את הגוזלמה לצדו השני ואופים עוד כמה דקות, עד שגם הוא מזהיב.
12. אופים באותו אופן עם יתרת הגוזלמה.
13. מגישים חם, עם פלחי לימון או יוגורט חמצמץ (אם מכינים את הגוזלמה מראש, אפשר לחמם אותו קצת בתנור לפני ההגשה).