הדפסה
לכתבה באתר
אני כל כך מאוהבת בחבר שלי שמבחינתי הוא הגבר השווה היחיד עלי אדמות. או ככה חשבתי, לפחות, עד שפגשתי גבר שווה נוסף. וגרוע מכך, מייד נוצר בינינו קליק ועפו ניצוצות שבכיף יכלו להאיר עיר קטנה, כי גם אני מצאתי חן בעיניו.
אז איך יום שהתחיל בידיעה המוחלטת שהבחירה שלי בבן זוגי היא הבחירה היחידה והאולטימטיבית הסתיים במחשבות על גבר אחר? מה, לעזאזל, אני אמורה לחשוב על אהבה? בכלל בחרתי נכון? והאם אפילו יש טעם לבחור באהבה אחת, כשיש כל כך הרבה אנשים מגניבים אי שם?
כשתפגשי זר מסתורי וגבוה
נסעתי לסוף שבוע שקר-כלשהו בשביל פרוייקט ללימודים, שם נפגשנו כ-30 סטודנטים ממקומות שונים ומשונים לעבוד יחד. היינו אמורים לפתח מוצר מוגמר עם תכנית עסקית מרעיון גולמי ויצירתי. במקום זה היינו עסוקים בצחוקים, שתייה, והרבה היכרויות עם אנשים חדשים ומדהימים. ביניהם היה גם בחור גבוה, חתיך ומקסים שחשב שהומור האסלות שלי זה הדבר הכי מרענן שהוא שמע. הדבר השני שהוא אמר לי: "אבל יש לך חבר, נכון?". אני אמרתי כן, ובפעם הראשונה מזה כמעט שלוש שנים אמרתי את זה עם צביטה קטנה בלב.
כן, יש לי חבר, זר גבוה, חתיך ומסקרן שכמוך. ואני אוהבת אותו כפי שלא אהבתי אף גבר מעולם. אז למה אתה, קיבינימט, כל כך מושך אותי?
אני מאוד בעד מערכת יחסים מונוגמית. יחד עם זאת, אני מבינה שכולנו אנשים ושלפעמים הרגשות שלנו מתגנבים מבעד לסדקים של השגרה. והשגרה היא הרוצח מספר אחד של הזוגיות, וגם תרחיש הגיוני ביותר. מלכוד צפוי. הרי יש סיבה שקוראים לתקופה הראשונית בזוגיות "ירח הדבש", כי אחר כך באים הריבים על הכלים, והעובדה שאין לך כוח לעשות רגליים, ובכלל ששניכם מעולפים מעייפות מעוד יום של רדיפה אחרי חלומות ומשכורות אז אפילו אין כוח לסקס.
וזה בסדר, ונורמלי, ואם משקיעים מאמץ מודע אז אפשר להתגבר על הניוון הזה. אבל אם חומת השגרה מתחילה לעלות כמו נגמ"ש על קרקע הרגשות, אז מתחילות בגידות, ותהיות, ומחשבות. ובגלל זה חשבתי שאני מחוסנת. הרי אני אינטיליגנטית מספיק לצפות את השגרה, ובגלל זה לרוב אני ישנה עם לום מתחת לכרית, מוכנה לרסק כל שבריר של שגרה שיעיב על הזוגיות שלי.
אני מאוהבת בחבר המדהים שלי שמצחיק אותי כל כך שיש לי בעיות בריחת שתן, והוא היחיד איתו אני מרגישה בטוחה באמת. אז איך זה שגם אני, המודעת, שכותבת טורים על יחסים, מוצאת את עצמי במשבר קואליציוני עם הלב שלי?
התחיל בפלירטוט, נגמר בכדור שלג
ביום השני והשלישי לסוף שבוע התחלתי לחשוב על האמת המכוערת מאחורי אהבות גדולות. הן סובייקטיביות להחריד, והנסיון האנושי לעשות אותן אובייקטיביות, אובסולוטיות וחסרות ספק הוא נסיון של אנשים לשמור על ההגמוניה והסדר החברתי המוכר להם. זה מה ששומר עלינו שפויים. הדיסוננס הקוגנטיבי גדול עלינו.
כשאנחנו מאוהבים, אנחנו רוצים לדעת שהבחירה שלנו היא הכי הכי, ושאין עוד מלבדו. וכשאנחנו פוגשים מישהו שיכול היה להיות, בעולם אחר, בחיים אחרים, מושלם בדיוק כמו האהוב הנוכחי? זה מכאיב לנו לנפש. הדיסוננס מועך לנו את המוח ואנחנו בורחים לתוך התחשבנויות כמותיות. אבל דוגרי? לאפקט ה"נעל הישנה והאהובה" (שזה דימוי נוראי למערכות יחסים, אבל ניחא) להיכרות, להתפתחות, יתרון שאינו ניתן לכמת ולחשב. ואת זה הבנתי. לא לפני שקיבלתי בומבה לפרצוף.
ביום השלישי השתוללנו כולנו בשלג, וכמובן שאני והבחור המסקרן קצת יותר יחד מכולם. זרקנו אחד על השני כדורי שלג, והיה מגניב ומשעשע עד שהרגשנו שתיכף נושרות לנו הבהונות מהקור. ואז קיבלתי את הזאפטה שהייתי צריכה לקבל. זה לא נפל עלי מהשמיים בדמות הארה, זה הגיע אליי ישר לפרצוף בתור כדור שלג.
לא, לא אלוהים זרק לי רמז. הבחור המסקרן חשב שזה יהיה נורא מצחיק לקחת כדור שלג גדול ולכוון ישר לפרצוף שלי. והנה, מצאתי את עצמי מובכת וכועסת עם שלג בין המשקפיים. תשאלו כל משקפופר, זה סיוט! באותו רגע כל כך התעצבנתי, שחשבתי לעצמי שזה ממש הרס לי את סוף השבוע. עד שהבנתי שכדור השלג הנפלא הזה הזכיר לי את הדברים הטובים שיש באהוב שלי, ואין בבחור המסקרן. וזאת הכאפה הקטנה והשטחית שקיבלתי בשביל להתעורר לדברים החשובים והמשמעותיים בחיים שלי.
כן, יכולתי בממד אחר, להיות מאוהבת בבחור החדש המסקרן. היינו צוחקים ומחזיקים ידיים, ומסתכלים אחד לשני בעיניים ורואים את עצמנו בתור הילדים שאנחנו. בדיוק כמו מה שאני רואה מבעד לעיניו של אהובי, עכשיו. ואז, היה מגיע בחור מסקרן מספר שלוש, ארבע, חמש ושש. ועוד יגיעו כאלו, גם עכשיו, אני בטוחה. אז מה?
הרדיפה המתמדת אחרי העסקה הטובה הבאה היא התוצר העלוב של חוסר הסיפוק שלנו עם עצמנו כמו שאנחנו. להציץ כל הזמן מהצד, לחפש עבודות בזמן שאתה מועסק, להסתכל על תארים אחרים בזמן שאתה כבר לומד אחד.
השוואות, בדיקות, מדדים. אין לי זמן לשטויות האלו, זה עושה לי טחורים. האהוב שבחרתי, על אף שאינו מושלם, הוא האהוב שלי. זה שלעולם לא יזרוק לי כדור שלג לפנים. זה שהוא טוב בצורה הייחודית שלו, למרות שיהיו אחרים שיהיו טובים בצורה הייחודית שלהם. אני כבר מאוהבת, למה להרוס את זה עם לרדוף אחרי משהו רק בשביל הדבר הבא? אני כבר בטוחה. למה צריך להיות בטוחה יותר? מה זה בטוחה יותר בכלל?
הראש בסדר, אבל הלב..
אז כן, מסתבר שלחסן את עצמך זה לא כל כך בנאלי כמו שחשבתי. להגיד "אני מאוהבת" עובד בשביל הראש, אבל לא בשביל הלב. ולמרות שאני מאוהבת, מצאתי את עצמי מוקסמת מגבר אחר. כמה שזה טבעי, הגיוני, ולא נורא, עדיין התערערתי קצת.
אם זה מה שקורה אחרי שלוש שנים של זוגיות מלאות אהבה, מה קורה אחרי זוגיות של עשר שנים? ומה אם הן לא מלאות אהבה יותר? החדרים החשוכים והסודיים של מערכות היחסים, מה שנחשב טאבו ומשהו שלא מדברים עליו פתאום התגלו בפניי לא רק בתיאוריה, אלא מעשית. ואין משהו שמפחיד אותי יותר מהמחשבה שיום אחד אולי אני לא אוהב את הגבר שלי כמו שאני אוהבת עכשיו.
לא קרה שום דבר עם הבחור המסקרן, אבל לכמה רגעים טובים חשבתי לעצמי – האם זה הכל? האם בחירה אחת מוחלטת היא הדבר הכי בריא?
כשחזרתי הביתה מסוף השבוע, אני ואהובי נשכבנו אחד מול השני לפני השינה וקשקשנו כרגיל. תגיד, שאלתי אותו, היית זורק עליי כדור שלג לפנים? חיפשתי אישורים לבחירה שלי, כמה שטחי.
"בחיים לא. אני אוהב את הפנים שלך".
ואז שאלתי אותו: תגיד, מה אתה רוצה להיות כשתהייה גדול?. "מאושר", הוא ענה לי, וחשבתי לעצמי שיילך להזדיין הדיסוננס הקוגנטיבי, יש לי את הדבר הכי טוב בעולם בידיים ברגע זה ממש. ושתלך להזדיין המלחמה בין הסובקייטיביות לאובייקטיביות, אני לא עבודת מחקר. אני בן אדם, שבחר באדם אחר, ובסופו של דבר, שנינו מאמינים באותה אהבה עם כל תא בגוף. וזה מספיק טוב בשבילי. גם עם הבחור המסקרן הבא.