הדפסה
לכתבה באתר
רוב הבתים הפרטיים שנבנים בעשורים האחרונים בישראל מתבצרים מאחורי חומות ומחיצות. הבית הזה, בהרחבה של מושב הבונים, שונה: הוא מונח כקובייה פשוטה על החוף, כששלוש מתוך ארבע דופנותיו פתוחות לנוף. ענבר ונמרוד אמדו – זוג אדריכלי נוף בתחילת שנות ה-40 לחייהם, מחדרה ומרמת גן במקור, הורים לשלושה ילדים – בחרו במגרש הספציפי הזה בזכות מחצבת אבני הכורכר הישנה הסמוכה, שבאבנים ממנה השתמשו כדי לבנות אלמנטים מסוימים בבית, כמו השבילים והגדר הנמוכה בין הבית לכביש.
ההרחבה הזו אינה טיפוסית, ביחס למה שאנחנו רגילים לראות במושבים ובקיבוצים ברחבי הארץ: היא קטנה - 15 בתים בסך הכל, כל אחד מהם שונה, על מגרשים של חצי דונם. בין ביתה של משפחה אמדו לבין השכנים מפריד מעבר ציבורי ברוחב נאה של עשרה מטרים, כך שהתחושה היא פחות של שכונת מגורים צפופה ויותר של חיים בטבע. "המקום הקסים אותנו, הים מכיוון אחד והר הכרמל מהצד השני", מספרת אמדו. "בחרנו לשמר את הסלעים וסימנו לפועלים במדויק מהו גבול החציבה המותר".
את תכנון הבית הפקידו בידי האדריכלית תמר פינק, חברתה של אמדו מימי הלימודים בטכניון. הבקשות ונתוני הפתיחה היו ברורים: מגרש טרפזי, סלון הפונה לנוף, סטודיו בקומה השנייה, שטח בנוי מצומצם, וכך גם התקציב. הבית משתרע על 170 מ"ר – 140 מהם לצרכי המשפחה בקומת הכניסה, ו-30 מ"ר למשרד בקומה השנייה, שאליו מובילות מדרגות חיצוניות. עלות הבנייה הסתכמה ב-5,000 שקלים למ"ר והעלות הסופית – כולל הגינה, הריהוט והאבזור – הסתכמה במיליון שקלים.
הבית מורכב משתי "תיבות" – אחת לחללים המשותפים והשנייה לחדרים הפרטיים, כשביניהן מחבר מעין "מפרק" (ראו סכימה ותוכניות למטה). רשימת הבקשות המוקדמת הולידה החלטה לסובב את ה"תיבה הציבורית" ב-45 מעלות, כך שהחלון המרכזי בסלון פונה לכיוון דרום-מערב, כדי שחדירת קרני השמש תהיה מתונה ולא מסנוורת. הפרגולה עשויה שלד בלבד – בחורף היא נותרת חשופה ובקיץ נתלות בין קורותיה יריעות בד, בנוסף לצמח הויסטריה המטפס.
כל האלמנטים הנופיים מסביב לבית, כמו השבילים והגדר הנמוכה, נבנו מאבני הכורכר שנחצבו במקום. קירות הבית חופו בטיח מינרלי בעל טקסטורה דומה, כשלחלונות נבחר פרופיל בגוון תכלת. בחזית המקבילה לרחוב השקט נראית ה"תיבה הפרטית" שפונה לכיוון צפון, כשהמפרק בין שתי התיבות הפך לאלמנט אנכי שמגדיר את הכניסה לבית, הנמצאת במרכז המגרש.
גם סקלת הצבעים בפנים – תכולים וגוני בז' – חושבה היטב: "אני מאוד אוהבת צבעים", אומרת ענבר, "ואני מעדיף שחור ולבן", מצהיר נמרוד. לכן בחרו בגוונים רגועים המאפיינים לדבריהם את "המקסיקנים המודרניים, כמו לואיס ברגאן". הטיח הפנימי מרמז על הכורכר שבחוץ, וכך גם ספי החלונות. האריחים הייחודים יוצרו במיוחד עבורם "במפעל בקרית ביאליק שלצערנו נסגר מאז. היו 200 סוגי בלטות, אבל אף אחד לא התאים. אז בחרנו ממרצפת מסוימת 50% בהירים ומאחרת 50% כהים וערבבנו עם אריח כחול. כך נוצר האריח שמשלב בין סומסום לאגרגטים על רקע תכלת", מספרים בני הזוג על תהליך היצירה.
הפוף העצום בסלון, המורכב מחלקי בדים, נתפר בהזמנה מיוחדת ("מילגה"), ויחד עם הספות הבהירות ("דיזיין סנטר") הוא פונה למעין מזנון בנוי מבטון. שולחן העץ הנמוך שופץ בידי בעלת הבית. "מצאנו את השולחן הרוס כשבתחתיתו עדיין התווית המעידה על ערכו – חמש לירות", היא מספרת. השולחן במטבח גם הוא מ"דיזיין סנטר" - "הרכבנו רגליים משולחן אחד ופלטה משולחן אחר". את ארונות המטבח, העשויים עץ שנצבע בתנור בגוון תכלת, עשתה הנגרית שירי הולנדר ("לול עיצובים"), והמנורות נרכשו ברחוב וולפסון בדרום תל אביב.
את צד הסלון תוחם קיר שנבנה סביב קמין דו-צדדי, ומצדו השני פינת משפחה נינוחה, שבה מסך טלוויזיה ומדפי ספרים על הקיר הארוך שבינה לבין חדרי השינה. סיבוב ה"תיבות" שמהן עשוי הבית ביטל את הצורך במסדרון ואיפשר את החלל הא-סימטרי, שבו הפינה הנעימה. "המרחב קיבל תוכן משמעותי", מסכמת פינק. גם קווי המתאר של חדר הרחצה הם תוצאה של הסיבוב: אמבטיית הילדים נבנתה כבריכה מחומשת קטנה, וחופתה בפסיפס כחול.
>> לאתר של תמר פינק
עוד בתים במושבים:
>> בית מעוגל מעל הכינרת
>> רואה ואינו נראה: בית בכפר יהושע בעמק יזרעאל >> בית הסוכנות שהפך לווילה עכשווית
