פלטינה. בעולם נוטים לחשוב על המתכת הזו בדיוק כפי שהיא, יסוד כימי מס' 78, אבל פה בארץ יש לה ערך מוסף: היא מתארת את צבע שערו האגדי של קובי פרץ, שחוגג בימים אלה 20 שנות קריירה ותפקיד אורח ב־"LA LA לנד 2".

 

אומנם חגיגות ה־20 מגיעות אל פרץ בסוף תקופה לא קלה, משערוריית השלופים המגוחכת, דרך הפרידה מאשתו ענבל והקאמבק הזוגי, ועד להסתבכויות עם מס הכנסה והחשדות שאיים על אמרגנו לשעבר. אבל הנה עוד משהו בקשר לפלטינה: יש רק שני יסודות אחרים בטבלה המחזורית שכבדים ממנה. אותה, וגם את קובי, לא תצליחו להביס כל כך מהר.

 

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

 

ההופעה הראשונה

 

"הפעם הראשונה שהופעתי היתה בגיל 13, בבר מצווה. אבל בגדול, מגיל 16־17 התחלתי להופיע. ההופעות הראשונות היו באיזה מקום בטיילת בתל אביב, מול 20־30 איש. חברים שלי הלכו ללמוד ואני הלכתי לשיר. היה לי חשוב להופיע, לעשות לעצמי שם, כי המוזיקה היתה בסגנון טורקי כבד, ואז לא היה לזה מקום ברדיו ובטלוויזיה. אבל לא הרווחתי טוב מכל זה. הדרבוקיסט שלי הרוויח יותר ממני".

 

טעות של אמרגן

 

"הסינגל הראשון שלי היה "את כמו אש", והקלטתי אותו כשהייתי חייל, בחופש מהטירונות. אני זוכר שנסעתי עם האמרגן שלי אז בסובארו שלו לירושלים להיכנס לאולפן של יוסי סיאס ולתת לו את הסינגל, שישמיע. אני חושב שהסיבה היחידה שהוא השמיע את זה, זה כי הייתי חייל במדים, אבל הוא התאהב בשיר, היה משמיע אותו בפתיחת התוכנית ואז סוגר איתו.

 

עשו לי פרוטקציות בצבא בגלל השיר הזה, היו נותנים לי להיכנס לבסיס עם האוטו וכאלה. את הסינגל השמיעו הרבה, וזו בעצם היתה סוג של פריצה, כי הדיסק הראשון שלי, 'טעות של החיים', נכשל. מי בכלל קורא לדיסק בשם כזה? 'טעות של אמרגן', ככה אני קורא לו היום".

 

רגע שיא בקריירה

 

"מאז שהתחלתי את הקריירה שלי היו הרבה רגעי שיא, אבל הכי משמעותי היתה ההופעה בהיכל נוקיה בפברואר 2010, להיות האמן הישראלי הראשון שעושה את זה, שזה הישג שבארץ לא יכולים לקחת ממני.

 

"יום אחרי יום, רצוף, 16 אלף איש, כמו אצטדיון בלומפילד. היום גם אם תיקח אותי ותביא את האמנים הכי חמים שיש פה, הם לא יצליחו למלא את נוקיה ככה. זה היה הזוי. הרגשתי ששני מלאכים יושבים לי על הכתפיים. משהו רוחני.

 

הרגע השני יהיה הדואט שלי עם אישתאר שזכה בפרסי ביג אפל מיוזיק בניו יורק. אנשים ממדינות עוינות הצביעו לשיר הזה, מאיראן ולבנון, הם לא הצביעו לקובי או לאישתר, אלא לשיר, וזכינו. זה מוכיח שבמוזיקה אין עדות, אין צבעים, אין יהודים או מוסלמים או צ'רקסים, גם חנין זועבי יכולה לשמוע את השיר הזה וליהנות.

 

ורגע השיא השלישי? אולי הפריצה הארצית שלי עם 'בלבלי אותו', או הפריצה הבינלאומית עם 'כמה אהבה'. השיר הזה הגיע למקומות שלא האמנתי, למרוקו, לתאילנד, ליפן, סין, אירופה. הרבה זמרים הצליחו בארץ, אבל אני עשיתי חיל גם במקומות אחרים".

 

"הרגשתי ששני מלאכים יושבים לי על הכתפיים". פרץ (צילום: רונן אקרמן)
"הרגשתי ששני מלאכים יושבים לי על הכתפיים". פרץ (צילום: רונן אקרמן)

  

תפרגנו, זבלים

 

"אנשים בתעשייה ממהרים להספיד. אותי מיהרו להספיד אחרי התקופה הקשה שעברתי, וכשיצא האלבום האחרון שלי, 'כתוב בשמיים', הוא מכר 20 אלף עותקים, אלבום זהב. לא ביום, לא ביומיים, לא בשבוע ולא בחודשיים, אבל זהב, בתקופה שאלבומים כמעט ולא נמכרים.

 

ביולי האחרון, כשהופעתי בקיסריה, אף אחד לא האמין שאני יכול לעשות את זה. אף אחד לא האמין שאמלא אפילו את הפלאקה, אתה מבין? אבל מילאתי את קיסריה, ואני זוכר את הכותרת של יום אחרי ההופעה: 'קינג קונג חזר לקיסריה'. התפרקתי שם על הבמה ברמות, כי הרגשתי שניצחתי את כל המלעיזים. הרגשתי כאילו נכנס בי שד, הייתי אובססיבי, באתי רעב, להוכיח לכולם שהספידו אותי מוקדם מדי".

 

אמנות היא בעיני המתבונן

 

"אז מה אם אביב גפן אמר בראיון אצלכם שמה שאני עושה זה בידור ולא אמנות? לפני כמה שנים, כשזהבה בן מכרה פה תקליטים יותר מכל אחד אחר, לעגו לה. אם מישהו אומר עליי שאני עושה בידור, אני אומר שאין לי בעיה: אני מוכן לעשות בידור לעוד 20 שנה.

 

דודו טופז, מה היה עושה, אמנות או בידור? בידור. אף אחד לא הביא רייטינג כמו דודו טופז. אני הייתי ה־מעריץ שלו. אז במוזיקה אני עושה את מה שאני אוהב למען ההכרה של הקהל, לא למען מבקרי מוזיקה או אמנים אחרים. לאחרונה יש זמרת בשם אדל שמדברת אליי, וגם לה היו בהתחלה ביקורות לא טובות, גם לה לעגו".

 

חי בקובי־לנד

 

"כשהגיע טלפון מקופרמן עם ההצעה להשתתף ב־'LA LA לנד 2', לא רציתי. גם את העונה הקודמת הציעו לי ולא רציתי. לא בגלל שזה קטן עליי, חס וחלילה. בוא נתחיל מזה שאני לא ממש ספץ באנגלית, וללכת לעשות מעצמי צחוק לא נראה לי.

 

חוץ מזה, אם הייתי רוצה לעצמי קריירה בינלאומית, בטח שלא הייתי הולך לעשות את זה דרך 'LA LA לנד'. זו תוכנית בידור, ריאליטי, זה לא שאם תצליח שם אז תהפוך לכוכב בינלאומי. חרטא. אבל השנה קופרמן בא עם הצעה אחרת, לעשות מעין תוכנית על התוכנית, כמו ב'מחוברים', להסתובב עם מצלמה ולצלם את עצמי ואותם, מעין מנטור ביחד עם ההוא, איך קוראים לו, פסטר. אהבתי את הרעיון".

 

הדיווה בוסקילה

 

"היה מתח בווילה של 'LA LA לנד' כשנכנסתי. ביום הראשון הגעתי והם לא היו שם, ולי אמרו מראש שאני יכול לבחור איזה חדר שאני רוצה. אז ראיתי מיטה ענקית, ובגלל שהייתי אחרי טיסה ארוכה נשכבתי עליה ונרדמתי. ואז הם הגיעו והבנתי שהחדר הוא של הבנות. לליאת ושרית לא היה אכפת בכלל, אבל מאיה בוסקילה... איזה עניינים היו איתה. 'אתה רוצה לקחת לי את החדר!' ו'אם אתה ג'נטלמן אז תישן במקום אחר', ומה לא.

 

"אמרתי לה שיש לי חוזה וכתוב שם שאני יכול לישון איפה שבא לי, אבל אני סופר־דופר ג'נטלמן, וגם אם את היחידה שמתלוננת, אני אלך לישון במקום אחר. ככה הלכתי עם המזוודות וישנתי במלון. היא יכולה להיות דיווה אם היא רוצה, אבל לא איתי".

 

ספורט אלגנט

 

"מצחיק אותי ה'שיק או שוק' הזה שלכם. בכל פעם שאני רואה את עצמי עם כיתוב של 'שוק', אני מה זה מאושר וחושב לעצמי שהלוואי ולאנשים היה מושג איך להתלבש באמת. חזרתי לא מזמן מאל.איי, ושם חשבו אותי מאיטליה או מספרד. למה? לפי הלבוש שלי. בירת האופנה העולמית, איפה היא? איטליה. ואז אני פותח 'פנאי פלוס', רואה מישהו עם כיתוב 'שיק', וחושב 'מה? לא הייתי הולך לישון עם זה בלילה!'".

 

הכל עובר, חביבי

 

"בלב כל הבלגן שהיה לי בשנתיים האחרונות, החלטתי להוריד פרופיל, להרגיע קצת, כי ידעתי שקודם אני צריך להחזיר לעצמי את הבית שלי, את המשפחה, ורק אחר כך לנקות את החרא שיש מסביבי. תמיד זה היה בשבילי קריירה ועוד פעם קריירה, אבל פתאום הבנתי שהבית שלי מתפרק.

 

"אני שמח על כל הדברים הרעים שקרו, כי הם לימדו וביגרו וחיזקו אותי, ונתנו לי הזדמנות לנקות את הסביבה שלי מאנשים שליליים וצרי עין, ולהביא אנשים שרוצים בטובתי, לא כאלה שרואים מולם רק פרה חולבת.

 

בנוגע לפרטים של האירועים האלה, מה בדיוק קרה עם יוחאי ומס הכנסה, אז כל זה מאחורי, זה היסטוריה, אני לא נכנס לזה. טוב שזה היה וטוב שזה נגמר. למדתי מזה שהחיים הם בית ספר, ושחיי הם דף בתוך ספר, וגם תן חיוך, הכל לטובה".

 

סרט טורקי

 

"אני לא יודע אם אני אדם קל, אבל אני בטוח לא בן אדם רע. גם כשאני ואשתי נפרדנו, היא אמרה, 'קובי לא אדם רע, הוא פשוט קצת עקשן'. זה אולי תרם למה שהפריד בינינו, העקשנות, אבל מה שבאמת גרם לזה אף אחד לא יודע חוץ משנינו. בתקופה שהובילה לפרידה גם ספגתי המון מכות, כל מיני פרשות ועניינים, וזה בטוח לא עזר.

 

"למה חזרנו? בגלל שאנחנו אוהבים, אבל מה שבאמת חיבר וחיזק בינינו זה הילד שלנו, ליאל גבריאל. הוא מי שהחזיר אותנו בסופו של דבר. אני זוכר נסיעה באוטו, להחזיר אותו לאמא שלו אחרי שבת אצלי, ומהרצליה לחולון אני בוכה, כמו בסרט טורקי. הלב שלי נקרע, וגם הוא בוכה. ואני חושב לעצמי בלב ,'יא חתיכת אפס מאופס, כל החיים אתה רוצה ילדים ולמה, בשביל לקרוע ולרסק אותם ככה?'. לא רציתי שהילד שלי יגדל אצל הורים גרושים".

 

ילדים זה שמחה. ופיפי

 

"בשבילי ילדים הם השמחה הכי גדולה. אין יותר תענוג מזה בעולם. ביטלתי את עצמי בשביל הבן שלי. הוא בן 3 וקצת, והיום הוא עשה בדיקת דם. כשהרופאה באה עם המזרק הוא ממש פחד, 'אבא, פויה, לא רוצה', ואני הרגשתי שהייתי לוקח את הכאב הזה ממנו אם הייתי יכול, רק שיהיה לו טוב. כל לילה אחרי הופעה אני מגיע הביתה ומסניף אותו כשהוא ישן. זה כבר אובר־אהבה, זה אובססיביות. אפילו כשהוא עושה פיפי בלילה אני אבוא להסניף אותו.

 

"החלום שלי זה שיהיו לי כמה שיותר ילדים, ושלכל אחד יהיה בית ועסק משלו. אני בא מבית של עשרה ילדים, הלוואי שיהיו לי גם עשרה".

 

 

** את הכתבה המלאה תוכלו למצוא בגיליון השבוע של "פנאי פלוס"

 

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס :