המתמודדת: סתיו שפיר (העבודה)

מקום: יפו

הבית: 5 חדרים + גג

ותק בבית: כמעט שנה

איתה בבית: עוד שלושה שותפים וחצי

 

החדר של סתיו שפיר בדירת השותפים ביפו רחוק מלהיראות כמו חדר של חברת כנסת (תואר שכמעט מובטח לה, בזכות המקום השמיני שאליו הגיעה ברשימת העבודה), ולפחות לא כמו אף חדר של ח''כית שהכרנו. הוא נראה יותר כמו חדרה של תרמילאית: מיטה שעליה זרוק כיסוי בד, ערימות של בגדים וספרים בכל מקום, וכמה כלי נגינה. כל השותפים שלה לדירה הם חברים, שותפים גם לדרכה האידיאולוגית - כמו שלמה קראוס, שבתו בת השלוש חיה כאן בחצי מימות מהשבוע. "זה בית שנמצאים בו הרבה חברים. כל מי שצריך מקום בתל אביב, ישן כאן על הספות. בקיץ ישנו גם על הגג", אומרת שפיר.

 

לא במקרה מצוקת הדיור מעסיקה את מי שהיתה מראשי המחאה, זו שהוציאה מאות אלפים לרחובות בקיץ 2011. הרבה דירות ראתה שפיר בחייה, והיא פיתחה גישה מאוד לא נאחזת ביחס למושג "בית". התשובה לשאלה איפה גרה קודם - בלתי נגמרת: "נולדתי וגדלתי בנתניה. באמצע היינו שנה בבית יצחק. אחר כך פרדסיה. בגיל 18 עברתי לקומונה בטבריה, הייתי חברה בגרעין שעשה שם שנת שירות. כששירתתי ב'במחנה' גרתי אצל הסבתא העיראקית שלי בצפון תל אביב, אבל במשך יותר משנה הייתי מצטרפת ליחידות וכל לילה ישנתי במקום אחר. שבוע אחר הצבא קיבלתי מלגה ללימודים באנגליה. גרתי שנה בלונדון ושנתיים בהקני. כשחזרתי ב-2009 גרתי שנה בדירה נוראית בפלורנטין, בבניין שכבר הרסו מאז. הדירה היתה מעל מאפייה, עם ריח מעולה בבוקר אבל גם המון עכברים מתרוצצים. אחר כך עברתי לדירה אחרת בפלורנטין. אחר כך – בית ששני חברים מצאו ושיפצו בנווה צדק. לכאן עברתי אחרי הקיץ של המחאה. הייתי צריכה שוב לחפש דירה. דניאל, חברה מהקומונה בשנת השירות, חיפשה לנו בית. ראיתי אותו בתמונות בסלולארי. בהתחלה זה לא נראה כמו בית בכלל, לא היה לנו זמן לעשות פה כלום".

 

לא פלא שאין לה סנטימנטים לחפצים, או עניין בסוגיות כמו עיצוב הבית. "כלי הנגינה והספרים הם הדברים היחידים שחשובים לי בבית, הדברים היחידים שעוברים אתי מבית לבית. כל היתר הם רהיטים יד שנייה, מהרחוב או מהאינטרנט". שפיר מנגנת על גיטרה, עוד, כינור ופסנתר, בזכות בית שכור שבו חיה שנה (בגיל ארבע) עם הוריה, ופסנתר שהותירו שם הבעלים מאחור. מעל מיטתה תלוי ציור שסבתה ציירה לה, וליד השולחן ציור של אחיה הקטן יובל. על חלקה בדירה היא משלמת 1,600 שקלים בחודש.  

 

הכניסה לדירה (צילום: טל ניסים)
הכניסה לדירה (צילום: טל ניסים)

 

איפה את הכי אוהבת להיות, כשאת פה?

"על הגג. לפעמים לפני שאני יוצאת מהבית אני עולה אליו להגיד שלום לים".

 

  (צילום: טל ניסים)

 

מה הבית הכי יפה שראית אי פעם?

"בוויילס כתבתי כתבה על בחור שבונה את הבתים שלו בעצמו, בנייה אקולוגית בשיטה מיוחדת וזולה. זה נקרא 'round house'. בית עץ קטן, נטוע בלב היער, עם עיגול פתוח לשמיים בתקרה. הוא לא מתבלט, לא משנה את המרקם הטבעי, לא נראה בטבע כמו עצם זר. זה בית שהוא בעיני יצירת אמנות. לא סתם ארבעה קירות אלא בית שמכירים בו כל אבן, שיש בו אישיות. התלהבתי בחיי גם מבתים שהיה בהם פסנתר גדול. הייתי מוותרת על המיטה שלי בשביל פסנתר כנף. אפשר לנגן בו, לישון עליו, להתכסות בו".

 

מה זה בית בשבילך?

"משהו לא נורא חשוב. כשאני נוסעת להורים אני מתגעגעת למשפחה, לא לבית. כשאני חוזרת לפה אני שמחה לראות את השותפים שלי, לא את הבית. הרבה יותר חשוב לי לגור עם אנשים שאני אוהבת ושאני מרגישה איתם בבית. לא חשוב לי מה תלוי על הקירות".

 

איך ייראה בית הפנטזיה שלך?

"זו שאלה של מיקום. אני אשמח לגור כמה שיותר קרוב לים, או כמה שיותר גבוה, ולא במובן של מגדל אלא של הר. חשוב לי איפה אני כותבת – שם חייב להיות חלון. אני רוצה בית קטן, לא אוהבת בתים גדולים עם מרחבים מיותרים. יותר חשוב לי המיקום והמהות".

 

על הקיר בפינת העבודה בסלון (צילום: טל ניסים)
על הקיר בפינת העבודה בסלון (צילום: טל ניסים)

 

אז מהו הבית הבא שלך?

"בינתיים אני חושבת להישאר פה. אני מאוד רוצה לשמור על סגנון החיים הנוכחי שלי".

 

משכורת של חבר כנסת תאפשר לך לשכור דירה לבד בלי בעיה.

"לא רוצה לגור בלי שותפים. הם לא סתם שותפים, הם כולם חברים טובים, קצת משפחה. ברור שלא הייתי נשארת אם זו היתה דירת שותפים רגילה. כבר הרבה שנים אני גרה עם חברים. וממילא אני נוסעת כל כך הרבה, כל כך מעט בבית. את הלבד שלי אני מוצאת במקומות אחרים, מול מחברת, מול המחשב. אין לי הרבה לבד בחיים והעבודה שלי רק הולכת והופכת קשה יותר, אז הבית לא כל כך משנה בהקשר הזה". ואחרי רגע של מחשבה היא מוסיפה: "אצלי הבית הוא באמת איפה שאני נמצאת. גרתי וטיילתי בכל כך הרבה מקומות, התרגלתי למצוא את הבית בכל מקום".

 

את חושבת שנבחרי הציבור מנותקים מקשיי היום יום כאן?

"אני חושבת שחשוב שיהיו בכנסת פוליטיקאים שיודעים מה זה לגור בדירת שותפים, מה זה לקנות במכולת, מה זה לנסוע באוטובוס. רוב הפוליטיקאים שאנחנו מכירים התרחקו מזה ושכחו את זה. לראות את האנשים שעולים על אוטובוס, לראות את המחירים במכולת, לחיות בדירות קטנות יותר. חשוב לי לשמור על סגנון חיים שהוא נורמלי לממוצע בישראל".

 

מה הפתרון שלך למצוקת הדיור?

"בהרבה מקומות בעולם יש חקיקה לדיור בר השגה. לא דיור ציבורי במובן הישן של המלה, שמייצר גטאות עוני, אלא דיור בר השגה כמו שעושים אותו היום – שמשלב בבניין אחד דירות 'רגילות' ודירות בנות השגה. דיור הרי זה לא רק בית. יש דירות זולות בדימונה, אבל אין שם מקומות עבודה. העיריות יכולות לדרוש מהיזמים שאחוז מסוים מהדירות בפרויקט שהם רוצים לבנות – אולי קטנות יותר, ולפרק זמן מוגדר – יהיו בנות השגה. 30% מעשר קומות. זה מה שקורה בלונדון, במנהטן, בפריז ובאמסטרדם, זה לא חדשני. פה אין חוק כזה, וזה חוק שאני מתכוונת לקדם".

 

לפרקים הקודמים בסדרה:

>> לח''כ אריה אלדד יש נוף עד עמאן

>> ח''כ יוחנן פלסנר מפנטז על בריכה פרטית שבה יוכל להתאמן בשחייה

>> וח''כ ניצן הורוביץ שמח שהחליט לקנות דירה לפני 11 שנים