הדפסה
לכתבה באתר
יש לי חיבה מיוחדת לרחוב ביאליק בתל אביב. בערב אוגוסט אחד, בקיץ 2005, לקחנו, זוגתי ואני, ספר נהדר שנקרא "ביאליק הרחוב" מאת שולמית וידריך, ועברנו בית אחר בית עם הספר והמצלמות בידיים, עצרנו ליד כל מבנה, קראנו, סיירנו, צילמנו ואהבנו. הספר הקטן והחביב, שבעזרתו ליקטתי חלק מהפרטים שיסופרו פה, סוקר אחד לאחד את בתי הרחוב ומשלב מידע היסטורי, אדריכלי ואנקדוטות לאורך ההיסטוריה שלהם - מומלץ מאוד.
שבע שנים מאוחר יותר, שזה לא מזמן, העירה לי אשתי: "למה שלא תכין פוסט שיספר על רחוב ביאליק?" וואלה! רעיון.
קצת רקע: רחוב ביאליק ממוקם במרכז העיר, המוגדר כ"עיר הלבנה", ומחבר בין רחוב אלנבי לבית העירייה השני של תל אביב-יפו, בית סקורה. באופן חריג במיוחד, הרחוב קיבל את שמו כשחיים נחמן ביאליק היה עדיין בחיים, כאות הוקרה ייחודי למשורר הלאומי. העיר תל אביב הוקירה את ביאליק על החלטתו להשתכן בה, ובכך לתרום לעיר המתפתחת שהפכה למרכז התרבות העברית של ארץ ישראל. בעקבות ביאליק ובית העירייה שהתמקמו ברחוב, הגיעו גם אמנים, אנשי תרבות ומספר רב במיוחד של רופאים (לא כולם יודעים, אגב, שיש רחוב נוסף בעיר על שמו: שדרות ח"ן (חיים נחמן). השדרה הזו נקראה כך לאחר מות המשורר).
מאחר שהרחוב ממוקם בשטח C על פי הכרזת השימור של אונסק"ו, כמעט כל הבניינים ברחוב הוגדרו כ"מבנים לשימור" ורובם מתאפיינים באדריכלות משנותיה המוקדמות של תל אביב - הסגנון הבינלאומי (שמושפע מהבאוהאוס) והסגנון האקלקטי (הלקטני).
הסגנון הבינלאומי: זרם אדריכלי שהושפע מאוד מאנשי בית הספר לעיצוב ואדריכלות "באוהאוס" בגרמניה, שנסגר בפקודת השלטונות הנאציים.
עקרונותיו: פונקציונליות שמכתיבה את הצורה, מינימום קישוטים, ואוניברסליות ללא אופי מקומי- אלא אופי שיתאים לכל מדינה, ולכן נקרא "בינלאומי".
הסגנון האקלקטי: היה מקובל בשנים הראשונות של תל אביב, ובעיקרו הוא ערב-רב של אלמנטים שונים מסגנונות הבנייה המערביים, המזרחיים, ים תיכוניים ונוספים.
נתחיל:
ביאליק 1 (בית שנברג, 1922)
המבנה הראשון שמקבל את באי רחוב ביאליק מרחוב אלנבי הוא בית שנברג, שנבנה ב-1922 בתכנונו של אדריכל לא ידוע. הלקוח, מוריץ שנברג, היה סוחר ויזם, והוא בנה את ביתו בסגנון אקלקטי בקרן הרחובות. בגלל מיקומו והקירבה המשפחתית בין משפחת שנברג למשפחת אברבנל, מייסדת הראינוע "עדן", נתלו על גגו שלטי פרסומת מתחלפים לסרטי הראינוע הראשון של תל אביב.
ביאליק 2: בית מינץ (שנות ה-30)
הבניין העגול והחד-קומתי, שמקדם את פני הבאים מרחוב אלנבי לשני הרחובות המשיקים - ביאליק וטשרניחובסקי - עם חזיתות לכל אחד מהם, עלה לכותרות בשנים האחרונות בגלל מאבק התושבים נגד תוכניתה של בעלת הנכס, דניאלה וייס (מראשי המתנחלים), להרוס אותו ולנצל זכויות בנייה כדי להקים במקומו בניין בן 7 קומות. המאבק המתוקשר, בהנהגת ועד הרחוב האקטיבי שאירגן הפגנה מוזיקלית בכיכר העירייה הישנה (תיכף נגיע גם אליה), הפחית בצורה משמעותית את הנזק - הצורה המעוגלת תישמר, ומספר הקומות יפחת.
בצד שפונה לרחוב ביאליק פועל "קפה ביאליק" הפופולרי, שבו מתקיימות הופעות מוזיקה כל ערב. זהו לא בית הקפה הראשון שפועל כאן: החלוץ היה "קפה מינץ" המיתולוגי (דניאלה וייס היא בתו של מינץ, שעל שמו נקרא הבניין כולו), שהיה אתר חובה לראות ולהיראות בו בימים ההם. לחנות המרכזית יש חלון ראווה פנורמי על שלושת הרחובות - אלנבי, ביאליק וטשרניחובסקי - ובשנות ה-80 הייתה כאן חנות בעלי חיים שבלטה למרחקים עם האקווריומים וכלובי חיות המחמד שהביטו החוצה. אחר כך החליף אותה בית הקפה "מיי קופי שופ", עד שהתפוצץ בו מחבל מתאבד במארס 2002, הרג אשה (רחל צרכי) ופצע רבים אחרים. כיום נמצאת כאן חנות בגדים.
ביאליק 3: בית לאה (1922)
הבית תוכנן בסגנון אקלקטי פשוט ויפה על ידי האדריכל אלכסנדר לוי; אין לי פרטים רבים על בעלת הבית. היום שוכנים בקומתו הראשונה בתי עסק.
ביאליק 6: בית גולדין (1931)
בניין בן 3 קומות בסגנון הבינלאומי, שתיכננו האדריכלים יצחק שוורץ ופנחס ביז'ונסקי. בעל הבית, אריה גולדין, היה המהנדס האחראי על המשאבה במגדל המים הראשון של תל אביב, שעליו סופר באחד הפוסטים הקודמים פה.
ביאליק 8: בית ד"ר קרינסקי (1931)
את הבית תיכנן האדריכל יעקב אורנשטיין בסגנון הבינלאומי. בעליו היו זוג רופאים שעלו לארץ מלטביה, והוא צבוע בגווני חום הבולטים בקווים אופקיים. לפני כעשר שנים הוא עבר שיפוץ ושימור מקיפים עם גינון מוקפד (ד"ר קרינסקי היה בוטניקאי, ונכדתו מנסה לכבד את המורשת). מקומת הגג שלו - שמשמשת היום כסוויטת אירוח - רואים את הים.
ביאליק 9: בית גרוס (1928)
אפילו על רקע הבתים הייחודיים של רחוב ביאליק, זהו בית יוצא דופן. האדריכל פיליפ היט שילב בו אוסף של אלמנטים מסגנונות שונים, לרוב בלי קשר אחד לשני, ולכן הוא משויך לסגנון האקלקטי. בנוסף לבית גרוס, היט תיכנן גם את בתים מס' 11 ו-15 בהמשך צד הרחוב המערבי.
בשעתו התמקמה בקומת הקרקע הוצאת "עם ספר", פורסמו מכאן כתבי עת, ונוסד גם "מועדון חשיבה". בין אנשי הרוח שפעלו והגו כאן: א.ב יהושע, פרופ' בן-עמי שרפשטיין ועמוס עוז.
ביאליק 10: בית רבינוביץ' (1924)
אדריכל המבנה, ששמו אינו ידוע, תיכנן את הבית בשביל זאב רבינוביץ', איש אמיד שנודע כנדבן למען נזקקי הקהילה.
כאן התגורר גם המשורר יעקב כהן, שמשפט משירו "הבריונים" הפך לסיסמת ארגון "השומר": "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום".
ביאליק 14: בית ראובן (1931)
האדריכל פנחס ביז'ונסקי, שתיכנן גם את בית גולדין בביאליק 6 ואת הבית בביאליק 20 (שנהרס בשנות ה-60), תיכנן את הבניין הזה בסגנון הבינלאומי. ב-1954 רכש הצייר ראובן רובין, שהיה ידוע כידיד קרוב של חיים נחמן ביאליק, את הבניין כולו. רובין אהב לצייר את תל אביב המתפתחת, והיה ידוע כפטריוט תל אביבי. הוא מת ב-1974, וביתו פתוח לקהל הרחב. כאן שוכנים מוזיאון ליצירותיו, גלריות, סדנאות פעילות לילדים ונוער, והסטודיו המשוחזר של האמן.
ביאליק 16: בית פלסקובסקי (1932)
המבנה הבולט בגווניו החומים תוכנן על ידי יהודה מגידוביץ' על פי עקרונות הסגנון הבינלאומי.
מגידוביץ' היה אחד האדריכלים הבולטים בתל אביב, וכיהן בין היתר כמהנדס העיר הראשון. הוא תיכנן בין היתר את השגרירות הרוסית בשדרות רוטשילד, את בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, את קולנוע אסתר (היום ''מלון סינמה'') בכיכר דיזנגוף, את בית הכנסת ''מושב זקנים'' ברחוב אלנבי, ועוד.
הבניין ברחוב ביאליק 16 צפן בשנותיו המוקדמות סוד: ב-1944 התמקם במרתפו המטה הראשי של מחתרת האצ"ל, שפעלה בו בחשאי עד 1947 במסווה של מחסן צעצועים.
ביאליק 18: בית פלצמן-וכט (1936)
לא כל הבתים ברחוב הם המבנים המקוריים שהיו בו. בית פלצמן-וכט, למשל, הוקם ב-1936 על חורבותיו של "בית ברלין" שהקים אליהו ברלין בסוף שנות ה-20. את המבנה היפהפה במיטב הסגנון הבינלאומי תיכננו האדריכלים האחים פרידמן, וייחודו בכך שהוא מורכב משני "תתי-מבנים", מעוגל ומלבני, האחד קרוב לקו הרחוב והשני בנסיגה. גם המרפסות המעוגלות הן סימן היכר שלו.
בחצר נשתלו צמחים מזנים יחודיים. אחד מהם הוא פנדנוס (Pandanus) - עץ נדיר דמוי דקל, שהגיע לממדים גדולים. על אחד הקירות החיצוניים הוצמדה הלוחית של חברת הביטוח "מנורה", ככל הנראה מימיה הראשונים, מאחר שהחברה שהוקמה ב-1935 ייצגה בשנותיה הראשונות את תאגיד "לוידס" הבריטי בארץ.
ביאליק 19: בית שרייבמן (1922)
את המבנה היפה הזה תיכנן האדריכל יוסף ברלין. הוא עלה לארץ ב-1921, ובתוך זמן קצר התמנה לתפקיד האדריכל הראשי של "המשרד לעבודות ציבוריות ובניין", שלימים שינה את שמו ל"סולל בונה".
במהלך שנות ה-20 עבר הבית לידיו של ד"ר גרהרד שרייבמן, שהקים בו סנטוריום ("מבראה").
ב-1931 רכש את הבית אפרים ישמעלוף, שהוסיף לחצר האחורית בריכת נוי, פרדס וגאזיבו מוגבה על במה מלאכותית.
ב-1936 הושכר הבית לאדמו"ר מהוסיאטין והפך למרכז החסידות בתל אביב. זה שנים רבות שהוא משמש כבית כנסת.
ביאליק 21: בית יפה (מוזיאון הבאוהאוס) 1935
האדריכל, שלמה גפשטיין, תיכנן את הבית בהשראת בית הספר המיתולוגי לאדריכלות, אמנות ועיצוב "באוהאוס" בגרמניה. כמה מבוגרי בית הספר, שנמלטו לארץ ישראל בעקבות רדיפת הנאצים, ביטאו את סגנונו בעשייתם המקומית - הרבה מכך קרה בתל אביב. אחד ממשתמשי הבניין הזה, אגב, היה האדריכל זאב רכטר, שתיכנן בין היתר את היכל התרבות, שכונת מעוז אביב, בנייני האומה בירושלים ועוד (ועל שמו "פרס רכטר" לאדריכלות). ב-1989 עבר הבניין לידיו של איש העסקים היהודי-אמריקאי רון לאודר, בנה של טייקונית הקוסמטיקה אסתי לאודר.
הבניין עבר שימור מקיף, ובקומה הראשונה שלו נמצא "מוזיאון הבאוהאוס". מעטים יודעים עליו, משום שהבניין מסוגר, מוקף בצמחייה עבותה ואינו מפרסם את פעילותו. גם שעות הפתיחה מצומצמות מאוד. כך שלמעשה, מדובר בנכס פרטי.
ביאליק 22: בית ביאליק (1925)
אחת הסיבות שהניעו את המשורר מאודסה לבנות את ביתו בתל אביב, הייתה ידידותו העמוקה עם מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון שלה. דיזנגוף ניסה למשוך אנשי תרבות לבוא ולהתגורר בעיר, כדי למתג אותה כעיר העברית הראשית בארץ המתחדשת. ב-1924 בירך ראש העיר את המשורר על בחירתו לגור בתל אביב, והתחייב לפניו כי הרחוב ייקרא על שמו עוד בחייו - החלטה לא מקובלת בעליל.
האדריכל יוסף מינור שילב בווילה הזו אלמנטים מזרחיים ומערביים: קשתות, מרצפות מעוטרות, עמודים בסגנון יווני והצריח עם הכיפה שעל הגג. אגב, לביאליק היה עניין גדול בתהליך והוא לקח חלק פעיל בתכנון ובעיצוב הבית, עד רמת צבע הקירות.
לאחר מותו של ביאליק ב-1934 שימש הבית את אגודת הסופרים העבריים, בהמשך נתרם לעירייה, ומאז הוא פועל כמוזיאון להנצחת המשורר הלאומי.
ביאליק 23: בית בלדר (1925)
את הבית המעוטר והמקושט הזה תיכנן המהנדס שמואל בלדר למען עצמו, והוא האהוב עליי ברחוב. הוא ממוקם בפינת רחוב אידלסון ומציג מקבץ של אלמנטים עיצוביים,
לא באותו האופי והסגנון, אבל התוצאה מאוד מיוחדת בעיניי. זה הבית שעושה לי תמיד חשק לעצור, להיכנס ולצלם (שוב...) - והוא גם כיכב בפרסומות טלוויזיה ובסרטי קולנוע.
ביאליק 26: המרכז למוזיקה (1997)
במקור היה זה "בית שנקר", שהוקם ב-1931 בתכנונו של האדריכל דב הרשקוביץ. בעל הבית, אריה שנקר, היה מחלוצי תעשיית הטקסטיל בארץ והנשיא הראשון של התאחדות התעשיינים בישראל. משפחת שנקר תרמה את ביתם לעיריית תל אביב, והוא שימש בתחילה כמוזיאון לתולדות תל אביב ובהמשך כספריית המוזיקה של העיר. ב-1994 נהרס הבניין הישן, וב-1997 נפתח מחדש - הפעם כמרכז למוזיקה ע"ש פליציה בּלוּמֶנטל.
היא הייתה פסנתרנית יהודייה שחיה את מרבית חיה בחו"ל, והלכה לעולמה ב-1991 בישראל, במהלך סיבוב הופעות. היא נקברה בתל אביב, ולאחר מותה נקרא המרכז על שמה. אדריכלית המבנה היא נילי פורטוגלי, והצבע הכתום הבולט נבחר, לטענתה, תוך יצירת הרמוניה עם כחול השמיים והירוק של העצים.
ביאליק 27: בית העירייה הישן (בית סקורה, 1924)
ב-1924 הקים הבריטי אברהם סקורה מלון בקצה הגבעה שברחוב ביאליק. בימים ההם אפשר היה להשקיף ממנו על הים. אדריכל הבניין, משה צ’רנר, העניק למבנה מראה קלאסי עם חזית קעורה שממנה בולטת מרפסת קמורה.
שנה לאחר הקמתו, בעקבות התרחבות העיר והצפיפות הגוברת בבית העירייה הראשון שבשדרות רוטשילד, נבחר מלון סקורה לשכן באופן זמני את משרדי העירייה. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1928, הוא נרכש על ידי העירייה והפך למשכן הקבע שלה למשך 40 שנה, עד המעבר ב-1965 לבניין הנוכחי ברחוב אבן גבירול.
ב-2009, שנת חגיגות המאה לעיר, קיבל המבנה את הכבוד הראוי לו ועבר שיפוץ יסודי, כשהוא הופך ל"בית העיר" - מרכז תל אביב לתרבות אורבנית.
לסיכום: ברחוב ביאליק, שאורכו 300 מטרים בסך הכל, אפשר למצוא מקבץ של מבנים שמכילים היסטוריה, אדריכלות, תרבות, וערכים חומריים ורוחניים, ומספרים את סיפור העיר תל אביב. לכו לראות בעיניים.
