היפרדות: יומן גירושין

סיפור על אישה שהיה לה הכול מבחוץ, והיא החליטה שהיא רוצה גם מבפנים. זה סיפור על אישה שהחליטה לרוץ עם החיים במקום לשבת אותם. זה סיפור על מות האהבה, על גירושים, על אהבה חדשה ועל איך גם היא מתה. זה סיפור אישי, חשוף לחלוטין, על פירוק משפחה ועל מה שאחריו.

זה הסיפור האמיתי של יעל ינאי (50), אמא לארבעה מנווה מונוסון, גרושה בדרך, עורכת בהוצאת "זמורה ביתן", שנפרש בספרה שזה עתה יצא לאור – "אבוא בלי אוויר". ספר שקוראים בלי אוויר, כי המחנק בגרון מתחיל כמעט בהתחלה, וגומרים בלי אוויר, כי חייבים לדעת מה קורה בסוף.  

יעל ינאי התחתנה בגיל 27. "עד אז הייתי פרא אדם", היא מספרת. "אבא שלי אמנם היה איש צבא, אבל אמא שלי עבדה באל־על, ובזכותה הסתובבנו המון בעולם. אחרי הצבא גרתי בנואיבה, היו לי קשרים פה ושם, ואז הבנתי שאני רוצה משפחה והרבה ילדים. פגשתי גבר, גם הוא איש צבא, שהיה לי ברור שהוא חתיכת עוגן. 'הוא יהיה המבוגר האחראי', אמרתי לעצמי, וכך היה.

"אבל אז הילדים גדלו קצת, והתפנה לי זמן לעצור ולשאול מה איתי. כשהקטנה הייתה בת שש והגדול בן 16, אספתי אותם והודעתי שאני הולכת להוריד הילוך בבית. בגיל 42 התפניתי שוב לעצמי: הלכתי ללמוד שירת מקהלה, לקחתי קורס על מערכות יחסים, הלכתי לחוג ריקודי בטן, התחלתי לרוץ..."

כל הקלישאות של משבר גיל ארבעים...  

אבל המשהו נטול השם הלך וצבר נפח בחייה של ינאי. "התחיל אצלי תהליך שהיה לגמרי ביני לביני", היא מספרת. "גיליתי בתוכי חסך גדול, שחיפשתי לו שמות ופתרונות: בריצה, בשירה, בלימודים, בכל מה שמגדיל אותי ולא תלוי באנשים אחרים. בעלי פרגן מאוד לשינויים שעברתי, שהשיא שלהם היה סמינר אצל ניסים אמון. אבל אז התחילו הספקות לגבי הנישואים.

"זה התחיל דווקא ממנו: הוא אמר שככה הוא לא מוכן להמשיך. ואני דווקא כן הייתי מוכנה להמשיך. למרות שלאט לאט גיליתי מה חסר לי: חברות ואינטימיות – התחושה הזאת שיש מישהו שמרגיש אותך. רציתי שבזוגיות שלי יהיו חברות ואינטימיות, אבל חשבתי שאפשר להסתדר עם החוסר, כי הייתי מוכנה להסתפק במה שיש, והיה המון: היו פרגון, כבוד, הערכה, מטרות משותפות, אסטרטגיה. היינו עסוקים מאוד בילדים. דאגנו להם יחד. היה חשוב לנו לקיים בית מארח, שמח, והשגנו את זה יחד. היינו מפעל משגשג".

"כן, אבל חשבתי שממילא את אף פעם לא יכולה שיהיה לך הכול. על משהו את תמיד מוותרת. אז חשבתי שאוותר על זה, ואמשיך לקיים את המפעל המשפחתי. הדבק הזה של משפחה, הוא הרי מטורף".

"'גירלז', אני מודיעה, 'ההומור שלי נגמר פה, באלוהים. אל תתחילו איתי. אני אף פעם לא אפסיק להתאבל על זה שבמשמרת שלי הנישואים שלי התפגרו לי בידיים'", ועל הדבק הזה של המשפחה ינאי לא ויתרה בקלות. הו, לא. היא, כמו שהיא כותבת על עצמה, "לא אחת שמפרקת". "הלכנו לטיפול זוגי, וגם אני בעצמי הלכתי לטיפול", היא מספרת. "אמרתי לעצמי שהמשפחה שלי היא הדבר הכי חזק שיש לי בחיים; שעבדתי עליה קשה מאוד; שכזאת קונסטרוקציה לא תהיה לי עוד אחת. ולא יכולתי לוותר על זה".

"קשות. היה פער עצום בין התהליך הפנימי שעברנו לבין החיים הרגילים שהמשיכו. הידיעה שצריך להיפרד הייתה שם, ולא נתנו לה לצאת הרבה זמן".

אם היית יכולה לדבר היום עם האישה שהיית אז, מה היית אומרת לה?

"שזה או ללכת או לא להיות. מתתי לאט לאט. שמחת החיים שלי פחתה. הסקרנות שלי פחתה. היצריות שלי פחתה – החל מאוכל וכלה בתשוקה. נהייתי תתרנית. וכל זה נפתח בבום כשנפרדנו".

פרק ב': פירוק

"יום שישי, ארוחת ערב. מטבח. אבא, אמא, ארבעה ילדים. משפחה שלמה, עגולה. אני משתהה, שהזמן לא יעבור. עוד דקה, עוד דקה. רק עוד דקה אחת לפני שנפיל את הפצצה. אלוהים, רק עוד דקה שהעולם ימשיך להסתובב כרגיל, רק עוד דקה שהילדים שלי ינשמו כאילו כלום".

אבל הסוף הגיע, צפוי מראש, אחרי עשרים שנות נישואים. ינאי הייתה אז בת 46. "מרגע שמתגלה לך איזושהי אמת על עצמך, את כבר לא יכולה לא לדעת אותה. וגיליתי על עצמי שאני לא באמת יכולה לחיות בלי אינטימיות ובלי אהבה, למרות הפיצויים הרבים של חיי נישואים מתפקדים. וברגע שגיליתי את זה כבר הייתי חייבת לעשות צעדים פרקטיים".

מה אמרתם לילדים?

"שעשינו חלטורה מהזוגיות שלנו, ואנחנו לא חלטוריסטים. אנחנו אנשים רציניים מאוד. וזה לא מכבד אותנו. לא את זה אנחנו רוצים שהם ילמדו על זוגיות".

ואיך היה אחרי השיחה?

"הלילה הראשון אחרי השיחה היה ליל בלהות. מצד אחד הרגשתי הקלה מטורפת על זה שזה מאחוריי ונאמר, אבל מצד שני ידעתי בדיוק מה עובר על כל אחד מהם. וידעתי גם שהם צריכים לעבור את זה עם עצמם. כל אחד מהם נשאר בחדר שלו – אפילו הבת הקטנה לא באה למיטה שלי".

ואחרי כן? איך התחלת את החיים לבד?

"מצד אחד היה שכרון חושים. ממש. כל החושים שלי חזרו לעבוד. חזרו טעמים וריחות ותשוקות לטיולים, למוזיקה, לאנשים. "ומצד שני הייתה מועקה: בגלל ההודאה בכישלון. בגלל הצורך לבנות פורמט משפחתי אחר – בשנתיים הראשונות עוד חגגנו יחד את כל האירועים, ואכלנו יחד בימי שישי, והיה הקושי הפרקטי: להיות לבד בתוך זוגיות זה יותר קל מאשר באמת להיות לבד. הייתה ירידה כלכלית, היה ויתור על פינוקים, כל הילדים התחילו לעבוד, אני התחלתי לעבוד יותר קשה".

פחדת שלא תכירי מישהו חדש?

"לא פחדתי לא להכיר. פחדתי לא למצוא את זה שיעשה לי טוב. והרגשתי חרדה נוראית מלטעות שוב. ופחדתי להזדקן לבד".

פרק ג': אהבה חדשה

"זה פשוט. זה זה וזהו. היה לי ברור מהרגע הראשון. בלי שום מאמץ, בלי להזיע, בלי להתפתל, בלי כל הסימני שאלה שהיו לי מול הגברים האחרים. בדקה הראשונה של הפגישה כבר היה לי ברור. זהו". ואז היא הכירה מישהו שכבש אותה לגמרי. "רומן של שיכרון חושים, אובדני ומטורף; התאהבות אמיתית ראשונה אחרי עשרים שנה", היא צוחקת. "טיפה צעיר ממני, גרוש עם ילדים, איש פרסום, כריזמטי מאוד, חכם מאוד. אינטלקט עושה לי את זה בגדול. מה גם שהוא היה אלוף במילים, ואני, מילים מכשפות אותי".

ואת קסם המילים המאוד פרטי הזה ינאי משתפת בספר, כמעט מילה במילה. האי־מיילים שלו, האי־מיילים שלה, אישיים ופיוטיים וחושפניים. עמוד אחר עמוד אחר עמוד, עוד אי־מייל ועוד אי־מייל. "הטרחנות של המיילים האלה הייתה חלק מהעניין", היא מחייכת. "גם בחיים זה עייף אותי קצת, כי לא היה בזה מספיק בשר, ומצד שני זה הקסים אותי".

ולצד האי־מיילים הדו־כיווניים, התפתחה מערכת יחסים שזרמה בכיוון אחד: הכיוון שלו. "רק אני הגעתי לבית שלו, ואף פעם לא להפך", היא מספרת. "אני הייתי נוסעת אליו ומשתלבת בחיים התל אביביים שלו. בילינו יחד ברחובות שלו, עם הסביבה שלו, בגלריות שלו, בפאבים שלו, עם החברים שלו. זה היה מין גטו כזה; לא היה לו שום חלק בחיים שלי. הילדים שלי כמעט ולא הכירו אותו; את החברות שלי הוא פגש פעם אחת".

ומה הן אמרו עליו?

"הן היו חצויות. ראו כמה אני מאוהבת, אבל הריחו מהר מאוד שזה ייגמר בבכי".

ואיך זה נגמר?

"בבכי. הסוף היה ברור מראש. הוא לא אדם זוגי, ואני רציתי להגיע איתו לזוגיות מלאה. הוא לא היה מוכן להגיע לשם; הוא לא רצה, היה לו כתוב על המצח, ואני לא רציתי לראות".

למה בעצם הרגשת צורך לחשוף את כל זה בספר?

"כי כשאני כותבת משהו הוא נהיה אמיתי. זו הדרך שלי להבין את המציאות. חלק מהקטעים נכתבו תוך כדי, חלק בדיעבד".

ואיך הילדים הגיבו לחשיפה הזאת?

"לילדים לא היה קל עם החשיפה, אבל הם ידעו שזו הדרך שלי, והם סומכים עליי. נתתי להם לקרוא את כתב היד לפני הפרסום, כדי שהם יוכלו להוציא משפטים או קטעים שלא נראים להם. לא היה להם קל לקרוא, אבל הם לא ביקשו להוציא שום דבר. "עם הבת הצעירה, שהיא היום בת 14, סיכמתי שהיא תקרא רק אחרי הפרסום. כשהגעתי עם הספר הביתה היא נכנסה איתו לחדר ולא יצאה עד שגמרה. כשהיא יצאה, היא אמרה רק: 'ידעתי שלאבא ולך היה קשה, אבל לא ידעתי עד כמה'".

בדיעבד, היית עושה שוב את מה שעשית? מפרקת את הבית, מתחילה מחדש?

"הייתי עושה את זה בוודאי. היום אין לי ספק שאדם צריך לקחת את החיים שלו בידיים. לא לקרות עם החיים".